מצמרר: נעמה איתן בת ה-24 מרעננה נכחה כמו מאות בפסטיבל המוסיקה סמוך לקיבוץ רעים. היא שרדה את התופת, רבים מחבריה לא. כעת, לאחר שחודש עבר, אפשר לשתף את דבריה כפי שנכתבו על ידה בגוף ראשון בזמן שהתחבאה מתחת עץ כשהמחבלים יורים לכל עבר, ואנשי נופלים מסביבה בצרחות של כאב.
"הכל התחיל בערך בשעה 06:15. היינו ברחבה ויירוטים התחילו מעלינו. סגרו את המוזיקה, ואמרו לנו להתחיל להתפנות. רצנו לרכבים עם קצת ציוד שהספקנו לקחת מהקאנטה והתחלנו לנסוע.
"הכל היה פקוק ועמוס וכולם באמוק לצאת. התחלנו לנסוע ימינה, ורכבים החלו לפרסס בטענה שיורים עליהם התחלנו לנסוע שמאלה וקרה אותו הדבר. שם הבנו שנתקענו. במקרה עמד תא״ל בכביש נדבקתי אליו עד שסיים שיחת טלפון וכל מה שהוא אמר לי זה לרוץ לשדות כמה שיותר מהר, וכמה שיותר רחוק.
"וכך היה- מאות אנשים, ילדים!!! בממוצע גילאי ה-20 מצאו את עצמם רצים כמו פרטיזנים ליערות אך הפעם בלי כל יכולת להילחם. ומי שלא רץ או נשאר ברחבת הפסטיבל סופו היה אחר משלנו.
"אחרי זמן מה הבנו שאנחנו מוקפים בחוליות מכל צד שלא ננסה לברוח אליו, וכל שנותר הוא פשוט להסתתר. במהלך הריצה שמענו את שריקות הכדורים שעוברים לידנו ורק התפללנו שלא יפגע בנו אחד, מעלינו שמים אפורים מלאים ביירוטים שלא פסקו וצעקות, לפעמים בעברית לפעמים בערבית.
"שלחנו את המיקום שלנו ורק חיכינו לחילוץ הסתתרנו מתחת לעץ בקושי מכוסות וקיווינו שלא ניחשף. המחשבות החלו- מה עדיף למות או להיחטף?
"חשבתי על הצוואה שלי ומה אגיד ומה עוד לא הספקתי בחיי, חשבתי על המשפחה שלי וחשבתי על ישראל ועל הצבא. בחיי כמה שאני אוהבת את צהל. חשבתי על הטיול שלי ועל חברים שלי. רציתי להתחיל לכתוב לכולם שאני אוהבת אותם לא משנה מה יקרה ליף אבל הרגשתי שזה מכתיב לי גורל.
"דיברתי עם אלוהים, הרבה שנים לא דיברתי איתו. הבטחתי שאשמור שבת ואחזור בתשובה. השלמתי עם זה שאני אמות. סליחה על המילים הקשות, אך זה מה שהיה שם. אחרי 6-7 שעות קשות מתחת לעץ עם 2 אחוזים אחרונים בסוללה של מיכל חברתי, בחור בשם רמי התחיל לצפור לנו. והתחלנו לזחול לעבר ציר עפר. הגיע טנדר עלינו עליו ופרצנו בבכי. כל כך הרבה דברים אחרים רצו לי בראש.
קראו גם:
"בחור בשם רמי, ובחור בשם לאון הצילו לנו את החיים ולעוד רבים כמוני! שני אזרחים פשוטים שלקחו את הטנדרים שלהם והתחילו לאסוף אנשים מהשדות. נזכרתי שוב כמה שאני אוהבת את עם ישראל. וברגע אחד, כולנו מאוחדים שוב. הגענו לפטיש כולם היו כל כך מבוהלים, מראות שראו וקולות ששמענו, שכל שנותר הוא להתמודד עימם. חבקו את יקירכם, בחיים לא הערכתי ככה את חיי. גם בסיוט הכי גדול שלי לא האמנתי שזה יקרה. מודה על מי שהיה איתי ושחזר איתי בשלום הביתה, וכל כך כואבת על כל מי שלא. הדברים עוד יעברו הרבה עיבודים. וסלחו לי אבל נשארתי עדינה בפירוטים. אל תתביישו להתקשר לגורמים מקצועיים, וטפלו בעצמכם! אי אפשר לעבור את זה לבד. מחבקת את כוחות הביטחון מחבקת את כל מי שדאג לי וכתב לי והתפלל למעננו. מחבקת את מיכל ומלאת שלא הייתי עוברת את זה בלעדיהן ואת כל מי שהיה איתנו שם. ואת סטפני גיא רוי לירי ואריאל שחזרו איתי גם הביתה בשלום".
