"תליתי על עצמי/ את הסימן המוכר/ שיזהו אותי/ כשקר לי קר// אבל אין אמת/ אף פעם לא הייתה/ אני רציתי לצאת/ ולא היה לי למה// בית, בית לחזור/ לתפוס מחסה מהגשם/ לקבל כוחות/ ולהודות// היא התקרבה לאט/ משום מקום/ חיבקה אותי חזק/ אל תוך החלום// רגע מאושר/ שלא אתעורר/ הסימן המוכר/ הזכיר לי מה חסר// בית, בית לחזור/ לתפוס מחסה מהגשם/ לקבל כוחות/ ולהודות"
כך כתב אמיר גבריאל מרעננה, יליד העיר, שאחרי כמה שנות היעדרות חוזר לקדמת הבמה עם סינגל חדש "בית". לכאורה שיר אישי, על חייו וחיי משפחתו, אך אי אפשר להתעלם מהמשמעות הנוספת שהשיר קיבל על רקע המלחמה באוקראינה.
1 צפייה בגלריה
גבריאל בהופעה. "המוזיקה היא התרפיה שלי"
(צילומים: אודי מייזליש, בתמונה הקטנה: ורד סלם)
קראו גם >>>>
"השיר", כך אומר גבריאל (42) "הוא על מה שעבר עלי בשנים שבהן חיפשתי את המקום הנכון והבטוח עבורי ועבור משפחתי. מספר שנים של מגורים בקיבוץ, חזרה לעיר, עליות וירידות, שמירת התא המשפחתי, ובמילים פשוטות החיפוש המתמיד אחר המקום הבטוח. הפנימי והחיצוני".
יש אנשים שפירשו אחרת את השיר.
"אי אפשר להתעלם מהמשמעות שהשיר קיבל בימים שבהם ילדי אוקראינה נעקרים מבתיהם ברגע אחד, בקור, נשים משאירות את האהבה מאחור ויוצאות למסע הישרדות, אנשי רוח מחזיקים ברובה כדי להילחם על הבית. כולנו צריכים בסוף את המקום הבטוח שלנו. בלעדיו אנחנו אבודים. ומה שקורה בימים אלו במלחמה הנוראית הזו, זה בלתי נתפס. וזו גם אחת הסיבות שהחלטנו להוציא את השיר עכשיו. זו הדרך שלנו לחזק ולגלות הזדהות עם הסבל הנוראי שעוברים בימים אלו תושבי אוקראינה".
פסק זמן
בשנת 2013 הוציא אמיר גבריאל ביחד עם להקתו "השותפים" (רונן רוזנברג - גיטרה, ניר כפרי – תופים, אדיר לבל – בס) את אלבום הבכורה "אתמול כאן ומחר", בסיוע קרן הטיפוח של אקו"ם לקידום ותמיכה ביצירה הישראלית. הוא הופיע רבות בכל הארץ עם שירי האלבום, אך לאחר תקופה ארוכה של הופעות החליט לעצור את הכל. "הופענו הרבה, אולי הרבה מדי, ואז הרגשתי שאני צריך הפסקה. הבעיה היא שכשלוקחים הפסקה שאינה מוקצבת בזמן, היא יכולה להיות נצחית. בהתחלה, ההפסקה הזאת הייתה רק מהופעות, ולאט לאט היא הפכה להפסקה כללית - מן הסתם חברים בלהקה עזבו בשל חוסר הפעילות. אני עברתי עם משפחתי מרעננה למגורים בקיבוץ חצור, מה שהקשה גם גיאוגרפית על החזרה לפעילות הלהקה".
בשנים שבהן הלהקה לא פעלה עסק גבריאל בהפקת אירועי מוזיקה קונספטואליים, בהם הופיעו הרכבים ואמנים שונים כמו 50 שנה לחלונות הגבוהים, פסטיבל פינק פלויד, ערבי זיכרון ללאונרד כהן, מחווה לשמוליק קראוס, יום הולדת לקורט קוביין ועוד. בכל אירוע הופיעו מספר אמנים שביצעו אינטרפרטציה אישית לשירים. גבריאל נותר מאחורי הקלעים.
לא התגעגעת להיות בקדמת הבמה?
"אני אוהב להופיע אבל לא בכל הזדמנות. יש אמנים שרק תיתן להם מיקרופון והם יופיעו לא משנה איפה ולא משנה מתי. אני מקנא באמנים כאלה".
אז מה גרם לך לחזור?
"יותר מדי שנים חייתי בתחושה שאפשר לדחות הכל, וכל דבר יקרה בזמנו. אז זהו שלא. שום דבר לא יקרה אם לא נגרום לו לקרות. בגיל ארבעים הבנתי שכל מה שדחיתי עד עכשיו, אי אפשר לדחות יותר. שמה שלא יקרה עכשיו, כבר לא יקרה. יש לי עוד הרבה מטרות להשיג בתחום המוזיקה והגיע הזמן להשיג אותן".
טיפולים ותפילות
הפעילות המוזיקלית עם להקת "השותפים" התחדשה כבר לפני שנתיים, אבל החזרה הייתה איטית מהמצופה. לא רק בגלל הקורונה, אלא בעיקר בגלל מחלת אביו של גבריאל. "זו הייתה תקופה קשה וחשוכה שמביאה איתה פרופורציות אחרות לחיים", הוא אומר. "עם פרוץ הקורונה התבשרנו שאבי חולה בסרטן. הטיפולים נמשכו כמעט שנתיים קשות ומדכאות, כשכל יום התחלתי וסיימתי עם תפילות שהסיוט הזה ייגמר כבר. אבא שלי חזק וייצא מזה".
ועכשיו אתה מחפש את ההצלחה?
"מוזר ככל שזה יישמע, אין לי שום מחשבה להצליח. את המוזיקה אני עושה נטו מתוך צורך ורצון פנימי. זו התרפיה שלי. זה מה שמשאיר אותי מאוזן בחיים. 'בלי מוזיקה, החיים היו טעות', כתב פרידריך ניטשה. אני אומר שבלי מוסיקה לא היו לי חיים. אם אנשים יצטרפו, יאהבו, יתעניינו, מה טוב. אבל הנקודה הזאת לא נמצאת אצלי במחשבה כשאני כותב ומקליט. הייתי אומר אפילו באיזשהו מקום, שיש בתוכי מנגנון פנימי שמונע ממני להצליח בכל פעם מחדש".
משהו טוב
לדבריו, היו לו מספר נקודות בקריירה המוזיקלית שהובילו אותו בכל פעם מחדש לקבל החלטה שלקחה אותי אחורה מההצלחה. "באלבום הקודם זכינו להערכה מפתיעה. כתבו עלינו ביקורות מחבקות ששימחו אותי מאוד. עם זאת, לא ממש הכירו אותנו, מכיוון שברגע שהכל התחיל להתקדם, החלטתי להפסיק להופיע ועצרתי את הכל. אין לי הסבר לזה. אבל זה מה שקורה אצלי בכל פעם שמשהו טוב מתחיל לקרות".
אז מה הלאה?
"להקליט, להופיע ולהוציא שירים חדשים ביחד עם 'השותפים'".
איך המשפחה שלך משתלבת עם המוזיקה שלך?
"הבת הגדולה שלי, שירה (14), עושה את צעדיה הראשונים במוזיקה ושרה בהרכב של בני נוער. שני הקטנים, נועם ויואב (7 ו־4), לעת עתה לא מראים שום עניין במוזיקה וגם דואגים להשתיק אותי בבית כשאני שר. גם אשתי, סמדר, לא מהמתעניינים במוסיקה, אבל היא זאת שיודעת לכוון אותי ובעצם בשבילה אני עושה את הכל. אני מאמין שכולנו עושים את מה שאנחנו עושים בשביל מי שאנחנו אוהבים. אם זה בשביל ההורים שלנו שיהיו גאים, אם זה בשביל מישהי או מישהו שאנחנו רוצים להרשים. אנו מובלים על ידי הרצון להיות נאהבים".
