החל ב-7 באוקטובר והמשך במלחמת "חרבות ברזל", במשטרה מזהים זליגה הולכת וגוברת של נשק לידי הכנופיות וארגוני הפשע בישראל. הנשק ברובו מגיע למרבה הצער מהנשקיות של צה"ל.
ככל שהמלחמה מתארכת, מחסני הנשק של צה"ל יוצאים לשטח, שם מתערבבים חיילים סדירים עם אנשי מילואים, וחלק מהנשק פשוט "נעלם". במקביל, חל זינוק שתושבים רבים מרגישים היטב במקרים של השלכת רימונים בתוך אזורי מגורים. רק בשבועות האחרונים הושלך רימון בכפר יונה, בבניין של הזמרת עדן בן זקן בראשון לציון, ובערים פתח תקוה, נתניה, נהריה וקרית ביאליק.
מאחר שהצבא משתמש בחימושים בכמויות גדולות, ובמלחמה לא תמיד ניתן לספור או לחתום על אותם אמצעי לחימה, כפי שנהוג בימי שגרה באימונים ובתעסוקה מבצעית - ארגוני הפשע מנצלים זאת כדי להעשיר את המלאי שלהם, ומה שנעלם זה לא "סתם" רובה 16M עם כמה קליעים בודדים, אלא טילי לאו, טילי נ"ט, מגוון סוגי רימונים ואפילו לבנות חבלה.
ואם כל זה לא מספיק, נשק מסוג קלצ'ניקוב, שנמצא בידי מחבלי חמאס בעזה וצה"ל לקח אותו כשלל, לא תמיד נרשם במלואו. ארגוני הפשע אוהבים לכנות זאת "נשק נקי", כיוון שרובים אלו אינם רשומים בשום מקום, וקשה מאוד לעקוב אחריהם.
תא"ל (מיל') מיקי בראל, קצין המשטרה הצבאית הראשי בדימוס, מספר ל'ידיעות תקשורת' כי "יש כמויות גדולות של אמצעי לחימה ושל כלי נשק שמסתובבים בשטח בזמן מלחמה, ומטבע הדברים הפיקוח קטן והנגישות של אמצעים וכלי נשק לגנבים במצבים כאלה - גבוהה הרבה יותר. עד כמה שהמשטרה הצבאית מנסה לעשות סדר, עדיין יש גם אי-סדר".
איך למעשה הנשק מגיע מצה"ל לכנופיות הפשע?
"הסבירות שחייל צה"ל ייקח נשק או ימכור את זה הלאה – היא כמעט אפסית. היו כמה מקרים בודדים, אבל אלו אחוזים ממש קטנטנים. יחד עם זאת, יש גורמים פליליים שברגע שהם רואים את הכמות האדירה של החיילים בשטח ואת הכמות הרבה של אמצעי הלחימה המונחים בפאתי עזה, אז מספיק שמישהו עולה על 'בגדי עבודה' ומסתובב באזור הכוננות, הוא נטמע בתוך האוכלוסייה כדי שתהיה לו גישה יותר קלה לגניבה, ומעלים מה שצריך, ופה יש לא מעט מקרים".
בראל מסביר שיש יחידה במשטרה הצבאית, תחת קצין בדרגת אלוף משנה, שאחראית על אבטחת בסיסי צה"ל ומתקנים – וזאת כדי למנוע פריצות או גניבות נשק ממחסנים בזמן שיגרה. יחד עם זאת, בשעת מלחמה הטיפול בזליגת נשק מהצבא נעשה הרבה יותר קשה, אבל הוא חלק מהיעדים שהמשטרה הצבאית מציבה לעצמה, וכולל ביקורות, חקירות ופעילות מניעתית.
לדבריו, לאורך שירותו בצה"ל, כשלא בשעת פעילות מבצעית, נתקל במעט מקרים של גניבת נשק, אם כי היו בעבר מקרים של פריצות לבסיסים בדרום על ידי תושבי הפזורה בנגב, ופעם אחת אף נתקל בגניבה של רכב "אכזרית" (סוג של נגמ"ש כבד) מאחד הבסיסים בצפון. "בסופו של דבר, בשיתוף פעולה עם השב"כ – ה"אכזרית" נמצאה בסופו של דבר בשכם – אצל גורם פח"ע, אך הושבה בשלמותה לתוך שטח מדינת ישראל".
קצין בכיר ממשטרת ישראל אומר ל'ידיעות תקשורת', כי במשטרה אכן מרגישים זינוק באמצעי הלחימה בשטח מאז המלחמה: "המספרים גדלו משמעותית מתחילת המלחמה. כבר הספקנו לעצור חשודים בבתיהם, ושם נתפסו מטול כתף, נשקי קלצ'ניקוב, לבני חבלה תקניות, רימוני רסס ורימוני עשן, תחמושת ואמל"ח נוסף.
לדבריו, בשל הזמינות של אמצעי הלחימה הללו כעת, סביר להניח כי מחיר כלי הנשק הפך לאטרקטיבי יותר לגורמים רבים בעולם הפשע: "בגלל ההיצע הגדול, המחירים של אמצעי הלחימה ירדו. אני לא יודע להגיד מספרית, אבל המחירים יורדים. זה לא רק מעזה, זה נכון גם לגבי כוחות הצבא שנמצאים בגבול הצפון".
קראו גם:
לטענת משטרת ישראל, מרבית כלי הנשק שנגנבים נמצאים בפזורה הבדואית בנגב וביישובי הקבע, בבאר שבע, אשקלון, אשדוד, רחובות, לוד, רמלה, בשרון (בעיקר נתניה), ביישובי המשולש הערבים בשרון ובצפון הארץ: חיפה, נהריה ועכו.
מה זה אומר על הכמויות בשטח? לפני המלחמה חשבו כי ברחבי ישראל מסתובבים כ-100 אלף אקדחים, רובים ואמצעי לחימה גנובים המוחזקים על ידי ארגוני פשיעה וחמולות מהמגזר הבדואי והערבי. אולם מאז המלחמה – המספרים כבר עצומים, וכנראה שמזמן איבדו את הספירה.
מחירון הנשק של עולם הפשע
מחירון נשק משוער לפי בכירים במשטרה, כפי שהוא נמכר בשוק השחור. חשוב לציין כי מאז המלחמה, המחירים אף ירדו משמעותית:
- אקדח גלוק: 40,000-45,000 שקל
- אקדח ברטה: 25,000-30,000 שקל
- אקדח יריחו: 35,000-40,000 שקל
- רובה קלצ'ניקוב סיני: 80,000 שקל
- רובה קלצ'ניקוב רוסי: 110,000-130,000 שקל
- רובה אם-16: 130,000 שקל
- רובה תבור: 110,000 שקל
- רובה גליל: 50,000 שקל
- מאג: 250,000-400,000 שקל
- טיל לאו: 35,000-60,000 שקל
- רימון יד: 15,000 שקל
- רימון הלם: 8,000 שקל
- לבנת חבלה: 5,000 שקל
- משקפת לראיית לילה: 3,000 שקל
