גריק (גרי) סטולין (66) ממטולה ממשיך להפעיל את חדר הכושר 'סטודיו בודיספיט' בקריית שמונה למרות המלחמה הקשה בצפון. המקום, שפעיל בעיקר בשעות הערב, רחוק מלהזכיר את הימים שלפני ה־7 באוקטובר. מי שבאים להתאמן בחדר הכושר הם בעיקר תושבים שנשארו בעיר, תושבי הקיבוצים מסביב שלא פונו וחיילים שמשרתים באזור.
"אחרי שפינו את קריית שמונה, הרבה פחות מהמנויים שלנו מגיעים, אולי שליש ממה שהיה לנו לפני המלחמה. באים גם חבר'ה חיילים מסדיר ומעט מילואימניקים. השבוע גם אירחנו כמה גולנצ'יקים", סיפר בגאווה, "אני מפעיל את המקום גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה אידיאולוגית. יש חלק כלכלי כי אני צריך לשלם את השכירות, אבל לא פחות חשוב הוא שאני מרגיש שאני שייך לעם שלי ולמקום הזה.
"אנשים אומרים לי 10 פעמים ביום תודה רבה שאני פה ושיש להם אפשרות לבוא ולנקות את הראש. גם המילואימניקים רגילים להתאמן כאן כל יום ואני מרגיש חובה להמשיך לפתוח את המקום בשבילם".
הלב נקרע
חדר הכושר שממוקם ברחוב ארלוזורוב ליד בית החייל והתחנה המרכזית, שייך למיכאל סטולין בנו של גרי. בתחילת המלחמה מיכאל עזב את חדר הכושר והלך לעבוד במפעל כמתכנת CNC וגרי ואשתו נרתמו לעזור ולמלא את מקומו בחדר הכושר. "בגלל שעכשיו אין פרנסה כמעט, לא הייתה לבן שלי ברירה והוא עזב את חדר הכושר והלך לעבוד במפעל", אמר גרי, "אני ואשתי מנסים לעזור לו בעסק כדי שהוא לא יקרוס סופית".
בתחילת המלחמה היו באים לחדר הכושר הרבה מילואימניקים, חלקם גרו בבית החייל. "בחודשיים הראשונים חשבתי שהמלחמה תסתיים מהר, כמו שהיה ב-2006 במלחמת לבנון השנייה. נתתי לחיילים בסדיר וגם לחיילי מילואים להתאמן בחינם. זו הייתה הרגשה טובה שאנחנו עושים משהו לטובת החיילים האלה. שלחו לנו גם מכתבי תודה מגדודים וחטיבות וזה נתן לנו הרגשה שאנחנו שייכים, שאנחנו עושים משהו טוב במדינה שלנו".
איך אתם מצליחים להסתדר מבחינה כלכלית?
"חדר הכושר זה לא מקור הפרנסה העיקרי כי הבן שלי הלך כבר מתחילת המלחמה לעבוד במפעל, ואני גם עובד בקריית אתא כמורה בבית ספר ומאמן כדורעף. אשתי בחל"ת ממרכז קנדה. עכשיו אנחנו צריכים לשלם שכירות באופן מלא על המקום וגם ארנונה, שעדיין לא שילמנו כי הכל סגור. אני לא יודע איך נסתדר עם זה. דיברתי עם סגן ראש העיר אלכס קראצ'ון אם אפשר לעשות משהו עם הארנונה אבל אי אפשר, גם בעל הבית לא מוכן לוותר על השכירות ובצדק. אין לי טענות אליו, לכולם קשה בתקופה הזאת. גם קשה לקבל כסף מהרשויות".
ברמה האישית אין לך פחד שתתפוס אותך אזעקה בדרך? אתה מסכן את עצמך.
"יש קצת פחד, אני גם נוסע כמה פעמים בשבוע לקריית אתא. אבל בכל החיים שלנו אנחנו לוקחים סיכונים. יש לי גם כלבה שאני צריך לקחת אותה לטיול, זה המצב ואנחנו מסתדרים. אנחנו גם יכולים לפתוח את חדר הכושר כי יש פה מקלט".
איך מתאמנים בחדר כושר בזמן מלחמה? יש מוזיקה?
"אין מוזיקה כי אנחנו צריכים לשמוע את האזעקות. אני גם מפחד מההדף כי יש בקירות הרבה מראות מזכוכית. כשכיפת ברזל מיירטת את הטילים הכל זז. חוץ מזה אנחנו מתאמנים כרגיל".
אתה לא פוחד מנפילת טילים?
"יש קצת פחד, כשאני הולך ברגל בעיר, אבל מצד שני אנחנו נשארים פה. אם אנחנו בתוך חדר הכושר אני מרגיש בטוח כי הבניין מבטון ויש מקלט".
איך זה לראות את קריית שמונה ריקה?
"מאוד עצוב. אנחנו בעסק הזה כבר כמעט 10 שנים ואני מכיר המון אנשים שגם מתקשרים אלי. אני לא רואה את הלקוחות שלי. הלב נקרע".
הפקירו אותנו
מאז תחילת המלחמה סטולין עזב את ביתו במטולה, שגם ספג קצת נזקים באחת מהתקפות הטילים של חיזבאללה. "אנחנו כל הזמן בתנועה. יש לי בית בקריות ולפעמים אני נשאר לישון בחדר כושר. הבאתי לפה מיטה ואם אין ברירה ומאוחר בערב אז אני נשאר לישון פה. אני ישן איפה שהיו פעם חדרי העיסוי שכבר לא פעילים עכשיו".
ביום שלישי לפני שבועיים, יום העצמאות, השתתף סטולין במחאת התושבים וראשי הרשויות של יישובי קו העימות בצפון שהתקיימה בצומת כח. בהפגנה נשא דברים ראש המועצה המקומית מטולה דוד אזולאי ואמר בין השאר כי "הפקרה של יישובי הגבול הינה הפרת האמון שיש בין ההנהגה לבין תושביה. מעולם לא הגענו לסיטואציה הבלתי מתקבלת על הדעת שבה הממשלה פשוט קיבלה החלטה לא להחליט וויתרה על חבל ארץ שיש בו חקלאות, תיירות ותושבים, ושמה במקומם עשרות אלפי חיילי צה"ל כחלופה להתיישבות בגליל".
קראו גם:
"אני מסכים עם מה שאמר דוד אזולאי מילה במילה", אומר סטולין, "הפקירו את תושבי הצפון. זה לא מעניין ולא מזיז לאף אחד. כואב לי שכשעוברים את ראש פינה, כבר חושבים שאין מלחמה. אנשים שואלים אותי אם הבית שלי עדיין קיים אז אני אומר להם שהוא עדיין קיים ויש קצת נזקים, אבל אחרי 2 דקות שוכחים שיש פה בצפון מלחמה. קרובי משפחה וחברים הם היחידים שמתעניינים ומתקשרים, אבל את שאר האנשים זה לא מעניין. כולם ממשיכים בחיים שלהם. אף אחד לא רוצה לחשוב על המלחמה. זה עצוב והכי עצוב שלא רואים את האופק. אני לא יודע מה יהיה מחר, מחרתיים או עוד חודש".
איך אתה מרגיש עם מה שקרה למטולה? שיש הרס כל כך גדול במושבה?
"בכל בוקר אני קם בחשש לקבל טלפון מראש המועצה שיגיד לי שהבית שלי נפגע בצורה רצינית. אני תושב מטולה משנת 2000, בחלום הכי רע שלי לא דמיינתי שיכול לקרות דבר כזה. המון בתים מסביבי של השכנים שלי בהרס מוחלט. אני גר בהר צפייה שמשקיף על כפר כילא בקו ישיר מול לבנון".
עברו בך מחשבות לעזוב את מטולה?
"אין לי הרבה ברירה, לאן אני אלך? אין שום אפשרות לעבור למקום אחר. בגיל 66 מה אני יכול לעשות. המצב מאוד קשה".