האדם הנכון במקום הנכון: רגע לפני שהחל ירי המחבלים באותו בוקר קשה של ה־7 באוקטובר, לירון פישלר בילה יחד עם בת זוגו, אוראל, במסיבה ברעים. המסיבה הייתה חלומית, כשברקע המוזיקה, האנשים והאווירה הטובה. לירון לא תיאר לעצמו שתוך שעות ספורות חייו ישתנו לחלוטין: "אחרי מטח הטילים הכבד, הבנו שהמסיבה נגמרה.
התחלנו לנוע לכיוון הרכב, ופתאום אני שומע צרורות של יריות וצרחות של אנשים. אני מביט למעלה ורואה מחבל עומד 50 מטרים מולי, מכוון נשק ופשוט יורה ירי חי, עליי ועל כל מי שעמד סביבי. לא יכולנו לנסוע כי פגעו במנוע של הרכב, אז קפצתי עם אוראל מהרכב ורצנו להתחבא בתחנת דלק סמוכה", משחזר פישלר.
בערך באותו הזמן, אבי שחר ובנו זוהר בן ה־15, היו בדרכם לאימון רכיבת אופניים באיזור כפר עזה, אלא שבדרך גם הם נתקלו במחבלים, ואבי נורה בידו וזוהר נורה בכתפו. בזכות התושייה של זוהר בן ה־15, שזיהה כי מדובר במחבלים ולא בחיילי צה"ל, השניים הצליחו להימלט למרות פציעותיהם הקשות לתחנת הדלק הסמוכה, שם הם פגשו את לירון ואוראל, שבדיוק נכנסו לתחנה כדי להתחבא גם.
קראו גם:
בחודש האחרון נערך מפגש מרגש בין לירון, אוראל ואבי שחר, שעדיין מתאושש מפציעותיו, יחד עם בנו זוהר, במרכז הרפואי וולפסון.
"היית נהדר", אמר אבי שחר לפישלר במהלך המפגש המרגש ביניהם. "הייתי עדיין בהכרה כשנכנסת לתחנת הדלק, ואני זוכר שכולם היו אבודים מסביב. העובדים בתחנה הוציאו ערכת עזרה ראשונה, ואיך שנכנסת מיד ניגשת וחבשת אותי סביב פצע הירי. זה מה שגרם לי להחזיק מעמד, ומה שבסופו של דבר איפשר למישהי מקבוצת הטריאתלון שלי לפנות אותנו לבית החולים. אני זוכר את האנשים שהתחבאו בתחנה, וכולם היו בשוק מוחלט שפשוט פתחת ערכת עזרה ראשונה, סגרת את הפצע, התקדמת לפצוע הבא וכן הלאה".
פישלר משחזר: "הגענו לתחנת הדלק וראיתי את אבי שוכב על הרצפה שותת דם. לא יכולתי להישאר אדיש לזה. אני עדיין לא מעכל את זה עד היום. פעלתי מתוך אינסטינקט. זו פעם ראשונה שאני מגיש עזרה ראשונה כך, עשיתי את זה מבלי לחשוב".
פישלר לא ידע שבמעשיו הוא יציל חיי אדם: "כולנו עם אחד, וברגע האמת - כולנו עוזרים אחד לשני. אני רק מאחל לכל החיילים האמיצים שלנו שיחזרו בריאים ושלמים הביתה".
פרופ' מוטי שמעונוב, מנהל אגף הכירורגיות במרכז הרפואי וולפסון: "אבי הגיע לוולפסון לאחר שקיבל עזרה ראשונה מצילת חיים מלירון. הוא נפגע בידו, שהתרסקה מהקליעים, נותח, וכיום הוא מתאושש במחלקה. המפגש ביניהם מחמם את הלב ונותן כוח לעם ישראל ולצוותים הרפואיים".
היא עוד תרקוד
אסתר בורכוב, 20, תושבת בת ים, בילתה עם חברתה במסיבה ברעים, כאשר מחבלי החמאס הגיעו והחלו לטבוח במבלים. השתיים הצליחו לחלץ את עצמן, אך אסתר לא חשבה ששניות לאחר מכן תיקלע לתאונה או שמחבלים יבצעו וידוא הריגה מול עיניה. היא ניצלה באורח נס, זאת לאחר שהעמידה פני מתה והצליחה לחלץ את עצמה יחד עם חברתה ממצב בלתי אפשרי. לאחר שנשבר לה עמוד השידרה, אסתר חשבה שלא תוכל ללכת יותר לעולם. אולם לאחר ניתוח מוצלח בבית החולים וולפסון, היא חזרה ללכת באורח נס.
חייהן של השתיים ניצלו בזכות גבורתו של אורי ארד ז"ל שהקריב את חייו למען חייהן של שתי הצעירות שכלל לא הכיר, אך נרצח ע"י מחבלי החמאס.
בורוכוב: "הייתי עם חברה במסיבה, ובערך בשעה שש וחצי בבוקר רצינו לצאת החוצה לאוטו, להחליף חולצה ולחזור, ואז פתאום התחילו הטילים. היינו מבין הרכבים הראשונים שיצאו מהמתחם. פתאום אנחנו רואות חוליית מחבלים על הכביש, חמישה אנשים יורים עלינו. נתתי גז, אבל החל לצאת עשן מהמנוע, נכנס לתוך הרכב ובעקבות זה עשיתי תאונה. האוטו לא נסע יותר".
הקליעים פגעו ברכב, שיצא מכלל שימוש. לפתע עצר רכב וממנו יצא אורי ארד, תושב חולון, שבגבורה חילץ אותן והעלה אותן למכונית שלו. "עלינו איתו לרכב, והוא אמר תורידו את הראש, שלא ייראו אתכן. הוא ישב לבד מקדימה, אבל גם פה - אחרי כמה דקות ירו עליו והאוטו התהפך".
ארד נפצע קשה ואיבד את הכרתו. בינתיים, אסתר וחברתה החליטו להעמיד פני מתות במושב האחורי בתקווה שהמחבלים לא יבדקו אותן מקרוב. אלא שאז, אורי הפצוע התעורר וזז, דבר שמשך את תשומת הלב של המחבלים, ואלה הגיעו וירו בו מטווח אפס. "אחרי איזו חצי שעה שאנחנו מעמידות פני מתות, באו וירו לו בראש. איכשהו לא ראו אותנו. כששמעתי שיש שקט, פתחתי את העיניים להסתכל מה איתו, ראיתי שהוא כבר לא איתנו".
אסתר וחברתה המשיכו להעמיד פני מתות במשך שלוש שעות, עד שאחד מכלי הרכב שלידן החל לפתע לבעור. הברירה שעמדה בפניהן הייתה קשה במיוחד: להישרף חיות או לצאת מהרכב ולהסתכן בירי כמעט ודאי: "התחילו להיות עשן ואש ממש כמה סנטימטרים מהאוטו. אמרתי לחברה שלי 'אם לא נמות מהיריות, נישרף מהאש - חייבות לצאת'. רק אז האדרנלין ירד והבנתי - הרגליים שלי לא זזות. לא נפגעתי מהירי - אפילו לא רסיס, אבל כנראה מההתהפכות בתאונה הגב שלי נשבר".
לאחר שעות של ישיבה, כשהאש קרובה והחילוץ לא נראה באופק, שתי הבנות החליטו לקחת את הסיכון ולצאת מהרכב: "חברה שלי יצאה לבד, כי הגוף שלי פיזית לא זז. התחלתי לדדות, ונפלתי לתעלה סמוכה. לאחר זמן לא רב שמעתי חיילים ישראלים מדברים עברית. צעקתי להם 'גם אני הייתי בפיגוע, תצילו אותי'".
החיילים הבחינו שבורוכוב פצועה קשה ובסכנה של נכות לצמיתות. הם העלו אותה על האמר ונסעו איתה לבית חולים בדרום.
למחרת הגיעה בורוכוב למרכז הרפואי וולפסון, שם אובחן כי עליה לעבור בדחיפות ניתוח מסוכן בעמוד השדרה. באופן שהדהים את הרופאים, לאחר אשפוז של שבעה ימים, בורוכוב חזרה לראשונה ללכת.
ד"ר רפאל לוטן, מנהל המחלקה האורתופדית בוולפסון: "אסתר היא נס עבורנו. היא הגיעה אלינו עם 'שבר פיצוץ' בחוליה מותנית חמישית בעמוד השדרה וחולשה בשרירי כפות הרגליים. היא עברה ניתוח לייצוב החוליות והסרת הלחץ העצבי. אסתר היא בת מזל, בגיבורה אמיתית, עם תושייה ורצון להחלים".
רופאה בלי גבולות
ד"ר כנרת ריסקין־גז, המתמחה בגינקולוגיה במרכז הרפואי וולפסון בחולון בשגרה ומשרתת במילואים כמפקדת פלוגת רפואה בדרגת רב-סרן, יצאה השבוע לאפטר ראשון לאחר מספר שבועות אינטנסיביים של קרבות בתוך עזה. היא לא תיארה לעצמה כי בשעות הבודדות של החופשה, תשוב למקום עבודתה בוולפסון, ותיילד את גיסתה, הדר שלם, בלידתה הראשונה.
"בתור מ"פ של פלוגת רפואה, התפקיד שלנו הוא בעצם לטפל בפצועים שנפגעים בעזה. אנחנו יושבים ממש על הגבול ומפנים אותם, דואגים לתת להם את הטיפול הראשוני ולייצב את מצבם", מסבירה ד"ר ריסקין־גז. "לרופאים יש יתרון בתפקידים מסוג זה, משום שאנו יודעים איך להתנהל במצבי חירום".
גם בעלה של הדר גויס למילואים כבר ביום הראשון למלחמה. "התכנון הראשוני היה שכנרת, בעלי ואמא שלי יהיו איתי בחדר הלידה, אבל המלחמה טרפה את הקלפים ולא ידעתי למה לצפות", מספרת הדר.
למרות חוסר הוודאות, נראה כי דברים הסתדרו באורח פלא, כאשר בעלה של הדר יצא לאפטר לרגל יום הולדתו ה־30. "בדיוק בערב יום ההולדת שלו, הוא יצא לחופשה של כמה שעות בודדות, ואז גם בדיוק התחילו הצירים", משחזרת הדר. "אני מחייגת לכנרת, ואז הבנתי שממש בנס, גם היא בדיוק קיבלה אפטר של כמה שעות. מיד קבענו להיפגש כולנו בחדר הלידה", משחזרת הדר.
מיד עם קבלת הטלפון מהדר, מיהרה ד"ר ריסקין־גז מגבול עזה לחדר הלידה: "למרות שבתחילה לא היה תכנון שאהיה אקטיבית בלידה, עינת המיילדת המקסימה שנכחה בלידה אמרה לי: 'בואי, את תיילדי אותה במקומי', וזה היה רגע מאוד מרגש ובלתי נשכח עבורי".
הדר מסכמת: "חוויית הלידה שלי הייתה פשוט מושלמת. הידיעה שעל אף המלחמה ברקע, אזעקות בלתי פוסקות, איכשהו הכל הסתדר וזה יצא מושלם, כך שגם כנרת וגם בעלי לצידי. זה הוריד לי את כל הלחץ, וקיבלתי יחס מדהים מכל הצוות".
פרופ' ערן ויינר, מנהל מחלקת נשים ויולדות בוולפסון: "רק בישראל תיתכן מציאות בה מתמחה מצטיינת בבית חולים אוניברסיטאי היא גם מפקדת פלוגת רפואה בדרגת רס"ן ולוחמת בקרבות בדרום. הניגוד הבלתי נתפס בין הלחימה, המיילדות והדרך בה ניתן לשלב את שניהם, מרגשת, עוצמתית וייחודית לישראל. אנו מצדיעים לד"ר ריסקין־גז על לחימתה ומנהיגותה בדרום, ושמחים במקביל על שזכתה להשתתף בלידה של גיסתה".
