כ-11 חודשים לאחר שלוחם גבעתי סמ"ר עדי דנן ז"ל נהרג באסון הנמ"ר בצפון רצועת עזה, קיבלו הוריו ורד ויניב את התפילין שלקח עמו למלחמה ושרדו את התופת. "כשהחזקתי את התפילין של עדי בידיים עברה בי צמרמורת", מספר האב יניב. "אחרי האסון אמרו לנו שהתפילין נשרפו עם שאר התכולה של הנמ"ר".
קצינת הנפגעים שהגיעה לבית המשפחה ביבנה ומסרה להם את הפריט האחרון שהותיר עדי העניקה להוריו ואחיותיו סגירת מעגל בסמוך לאירועי הזיכרון במלאת שנה למלחמה. ביום רביעי הקרוב תתקיים בבית הכנסת אזכרת ה-11 חודש לנפילתו של עדי ובעוד כשלושה חודשים מתכוננת המשפחה להכניס ספר תורה על שמו. "קיבלנו מזכרת מנחמת בתקופה הקשה", אמרה ורד.
"שלח לי סימן מלמעלה"
עדי, מפקד כיתה בגדוד צבר של גבעתי, נפל ב-31 באוקטובר, ארבעה ימים אחרי הכניסה הקרקעית לרצועת עזה. טיל נ"ט שנורה לעבר הנמ"ר גרם למותם של 11 לוחמים שמכונים מאז "גיבורי הנמ"ר". מתחקיר האירוע עלה כי טיל "מטאדור" שהיה בתוך הנמ"ר בעת ירי הנ"ט הגדיל את עוצמת הפיצוץ - דבר שעלה בחייהם של הלוחמים. עדי, שחגג יום הולדת 20 כשלושה שבועות לפני שנהרג, הותיר אחריו את הוריו, אחותו התאומה לינוי ואחותו הקטנה ליאור.
לאחר מותו קיבלו בני המשפחה את חפציו האישיים של עדי. "הביאו לנו מהצבא כל מיני ארגזים עם הציוד של עדי והדבר הראשון שחיפשנו היו התפילין שהוא הקפיד להניח מדי יום", מספר יניב. "בתוך הנגמ"ש יש מערכת ממוחשבת של ספרינקלרים שהופעלה מיד אחרי הפגיעה. הרבה דברים נשרפו ונחרכו אך כמה פריטים נשארו. כששאלנו את נציגי הצבא על התפילין נאמר לנו כי הם נשרפו בנמ"ר ואין מה לעשות".
לפני כשבועיים, בעיצומן של ההכנות לאזכרות ה-11 חודש והשנה למותו, קיבלה ורד שיחת טלפון מפתיעה מקצינת הנפגעים שביקשה למסור לה בשורה חשובה בעניינו של עדי. האינטואיציה האמהית של ורד נכנסה להילוך מהיר והיא הפתיעה את הקצינה עם השאלה: "מצאתם את התפילין שלו?". הקצינה השיבה לה בחיוב והבטיחה כי בקרוב תגיע לביתם עם תשמיש הקדושה ששרד למרות הכל. "התחלתי לבכות, הייתי מאוד מרוגשת, הנשימה נעתקה לי", מספרת ורד. "אני לא יודעת למה אבל אחרי שהקצינה אמרה שיש לה משהו חשוב ומרגש לבשר לי, ישר שאלתי אותה אם מדובר בתפילין. מה יכולתי כבר לחשוב, שהיא תאמר לי שעדי חזר לחיים?".
מספר רגעים אחרי ההודעה המטלטלת נכנס הביתה יניב, וההורים השכולים המשיכו לדלות פרטים נוספים מהקצינה. היא סיפרה להם כי מפרוץ המלחמה מתקיים תהליך ממושך של איסוף ומיון ציוד לחימה ופרטים אישיים של הנופלים. הממצאים מגיעים במכולות למחנה לזיהוי חללים בשורה ועוברים טיפול ומיון. מאחר שעל התפילין לא היו סימנים מזהים נדרשה בדיקה מעמיקה יותר כדי לקבוע למי הם שייכים.
העיתוי של השיחה גרם ליניב לפרוץ בבכי: "באותו ערב חזרתי מבית הדפוס שהכין את המודעות לאזכרה של עדי. פגשתי שם את אבי בוסקילה, בן זוגה של מירי, אמא של קים דוקרקר ז"ל שנרצחה בנובה. ראיתי שהוא החזיק ביד ספרון של סדר הנחת תפילין שהכינו לעילוי נשמתה, ולפתע ניגש אליי הבעלים של בית הדפוס ישראל חכמון, ואמר: 'יניב, אתה הבא בתור'. שמחתי על המחווה וחזרתי הביתה כדי לספר על כך לוורד שהיתה בדיוק בשיחה עם הקצינה. אני לא יכול להתייחס לזה כאל עוד צירוף מקרים, מבחינתי זה סימן שעדי מתקשר איתנו מלמעלה".
שיר אחרון לאמא
אחרי מספר ימים של ציפייה דרוכה נשמעה שוב דפיקה בדלת של משפחת דנן, רק שהפעם הביאו איתם נציגי הצבא בשורה מעודדת. "קרה פה נס גדול", אמר יניב כשקצינת הנפגעים מסרה לידיו את תשמיש הקדושה. "עדי לקח רק את התפילין והשאיר בבית את הטלית ואת הנרתיק הלבן שעליו רקום שמו. זה מדהים שהם שרדו למרות שהיו חשופים בלי הגנה של התיק".
ערכת התפילה השלמה הפכה כעת לחלק ממוזיאון ההנצחה המאולתר שהקימו בחדרו של עדי יחד עם מאות תמונות, מזכרות, מגיני הוקרה ושלט ענק שמכריז על הכנסת ספר התורה לזכרו. בחדר מונח גם מכתב הפרידה שכתב עדי למשפחה ולבת זוגו יהלי לפני שיצא לקרב.
עדי הקדיש מילות פרידה לכל בן משפחה בנפרד כשהמסר הכללי לכולם היה זהה: להמשיך הלאה ולהיאחז בחיים. לאביו יניב, כתב: "זכיתי בחבר הכי טוב, איש הסוד שלי, הבנאדם שאני מחשיב, האיש ששומר עליי. אני מבקש ממך בקשה אישית ממני אליך, תשמור על המשפחה הזאת כי אתה הלב שלה".
לאמו ורד, אותה כינה "המלכה שלי", כתב עדי: "בסופו של דבר אני לא מחליט מה יהיה שם ומה לא, אבל אהיה הכי זהיר בכל מה שאעשה. את האישה שאני הכי אוהב בעולם, אין לי כל כך הרבה מילים חוץ מלומר לך תודה. תודה שדאגת לי, חינכת אותי, האכלת אותי, היית שם בשבילי, התרגשת והתעצבנת. תשמרי על עצמך ותהיי חזקה. את הבנאדם שאני הכי מתרגש ממנו, אוהב אותך לעד". מאחותו התאומה לינוי הוא נפרד עם הבטחה: "את בשר מבשרי, גם אם יקרה משהו אני תמיד אהיה שם בשבילך ואשמור עלייך מלמעלה".
לבת זוגו יהלי הקדיש עדי שורה מהשיר של הזמר יונתן קלימי אותו העריץ: "אני פה גם אם כלום לא מסתדר". בני המשפחה אימצו את הציטוט מהשיר "אני פה" והטביעו אותו על הספסל שהציבו לזכרו מתחת לביתם.
"עדי היה מעריץ שרוף של יונתן קלימי", מספרת ורד. "יונתן הקדיש לו שיר בהלוויה והגיע לנחם אותנו בשבעה. הקשר איתו נמשך עד היום והוא הפך לחבר של המשפחה". קלימי הזמין לדבריה את כל חיילי גדוד צבר אליו השתייך עדי להופעה שתהיה בגני יהושע, והוזמן לאזכרות שיתקיימו בקרוב. לאחרונה הוציא את הסינגל "אל תדאגי אמא" יחד עם הזמרת תמר יהלומי שהוקדש להנצחתו של עדי. ורד סיפרה כי קלימי כתב את השיר בשנת 2018 והבטיח להלחין ולהקליט אותו לזכר בנה הבכור.
"עדי נמצא איתי בכל מקום"
ההורים מספרים כי המכתב שהשאיר עדי יצר אצל המשפחה תחושת גאווה והקל עליהם בזמן השבעה. מאז הם מרבים במעשים להנצחתו והעשייה מאפשרת להם לקום בכל בוקר מחדש ולהמשיך לנוע בתוך השכול. לפני מספר ימים חנכה המשפחה גינה ציבורית מתחת לביתם שנקראה על שמו של עדי ובשבועות הקרובים ישתתפו בעצרות הזיכרון הפרטיות והממלכתיות במלאת שנה למלחמה.
העובדה כי בנם נפל על הגנת המולדת וייזכר לעד כגיבור ישראל מקלה עליהם מעט. "בשנה הזו היו לי עליות וגם ירידות אבל האמת היא שאני מקבל את האובדן, כמה שזה נשמע מצער וכואב", אומר יניב. "מנחם אותי שעדי נלחם למטרה מאוד מוצדקת ומת כגיבור. אני בטוח שעדי עכשיו נמצא בשמיים והוא הכי קדוש שיכול להיות. אני כל הזמן מעודד את ורד ואומר לה שכשאנחנו נלך מהעולם יחפשו עשרה אנשים כדי להשלים מניין בבית העלמין, אבל את עדי שלנו יזכרו תמיד. ככה אני מרגיש ומאמין בזה מאוד".
קראו גם:
אחד האירועים שמעודדים את רוחו הוא הכנסת ספר תורה על שמו של עדי ב-8 בדצמבר. "אין יותר נרגש ממני מלעשות את המצווה הגדולה הזו עבורו", אומר יניב. "זה יהיה אחד מרגעי הנחת הבודדים בשנה המטורפת שעוברת עלינו".
ורד לעומתו מתקשה לקראת אירועי הזיכרון שיציפו מחדש את הכאב. "התקופה הקרובה גורמת אצלי לנפילה כללית", היא אומרת. "עדי חסר לי בהכל, אני עדיין מדברת עליו כאילו שהוא פה לידי. בכל יום שישי אני מטגנת שניצלים ומחכה שהוא יצלצל ויבקש שנבוא לאסוף אותו מתחנת האוטובוס. אני מתגעגעת לצחוקים שלו, לבדיחות שהיה מספר בארוחות המשפחתיות. יש לי חור בלב שאי אפשר להסביר ושום דבר לא יוכל למלא".
בחודשים הראשונים לאחר מותו הם הצטרפו לקבוצת תמיכה של הורים שכולים אך גילו כי צרת הרבים אינה נחמת היחיד במקרה שלהם. "דווקא הקבוצות האלו הפילו אותנו יותר", הם מספרים. "זה לא עשה לנו טוב לשמוע על הקושי של הורים אחרים. לא יכולנו להכיל את הכאב של משפחות נוספות אז החלטנו לעזוב. מספיק הצער והבכי שלנו".
לאט לאט הם מצאו את הדרך שלהם להתחזק ושואבים כוחות מהסיפורים על בנם והאהבה שמרעיפים עליהם הקרובים וגם אנשים שלא הכירו לפני כן. "אנחנו מדברים על עדי בכל הזדמנות", אומר יניב. "התושבים של יבנה מחבקים אותנו מכל הלב ובכל מקום שאנחנו מגיעים. מהרגע הראשון קיבלנו תמיכה מראש העירייה רועי גבאי שתמיד מעודד ונותן מילה טובה. כל מי שבא לבקר אותנו יוצא בסוף מחוזק בזכות הסיפורים על הילד המיוחד והחייל הגיבור שהיה עדי".
