האתגר של נופר: נופר שלומי, צעירה (24) בהתרגשות אדירה ללימודים. עבור שלומי, הסובלת משיתוק מוחין ורתוקה לכיסא גלגלים מאז ילדותה, מדובר בהגשמה של חלום, שבמסגרתו היא הפכה, לאחר תהליך הכשרה מיוחד שעברה, לסייעת למחנכות כיתה א' בבית הספר.
סביר להניח, כי גם עבור התלמידים החדשים שפגשו אותה בשעת בוקר מוקדמת היה זה אירוע מרגש, אחרי שנפגשו עם שלומי לפני כמה חודשים בגן החובה בו התחנכו, בסמוך לסיום שנת הלימודים הקודמת.
שירות לאומי
"התרגשתי מאוד בשבוע האחרון, וחיכיתי בכל יום כדי להתחיל את השנה ולפגוש את הילדות והילדים", אומרת שלומי, "ואני בטוחה שתהיה לנו שנה נפלאה, שנת לימודים מיוחדת מאוד".
שלומי, שסיימה בשנה שעברה קורס הכשרה מיוחד המשותף למכללת דוד ילין לחינוך בירושלים, האגף לשירותים חברתיים בעיריית מודיעין ועמותת "גוונים" הפועלת לשילוב של אנשים עם צרכים מיוחדים בקהילה, היא אחת מכמה עשרות צעירים שסיימו בשנים האחרונות את הקורס, המכשיר בעלי צרכים מיוחדים לתפקיד עוזרי הוראה.
למרות שהיא סובלת ממגבלה לא פשוטה, עמדה שלומי בכל משימותיה בקורס, וכל מי שפגש אותה מספר כי מדובר בצעירה יוצאת דופן, חכמה ורגישה, בעלת כוחות נפש אדירים.
עוד בחדשות:
"גדלתי בתל אביב ולמדתי עד גיל 20 בבית ספר לחינוך מיוחד בתל אביב, גם אחרי שעברנו לגור במודיעין", מספרת שלומי, אחות בכורה לאח ולאחות, ובתם של ריקי ושרון. "סיימתי את הלימודים וחיפשתי מקום שבו אוכל לעשות שירות לאומי, והגעתי לבית הספר אלונים במודיעין".
מה עשית במהלך התקופה הזו?
"עבדתי עם ילדים מכיתות א' ו־ב', עזרתי להם בהבנת הנקרא, ובכל מיני דברים שהם היו צריכים, כמו שליחויות ועוד דברים קטנים".
"הייתי שם שנתיים, ואלה היו שנים משמעותיות מאוד מבחינה הקבלה שלי כצעירה שונה. זה היה מרגש ומקסים, כי יש מקומות שלא מקבלים כל כך מהר אנשים שונים, ושם זה קרה מאוד מהר.
זה קרה כי מצאתי שם אנשים נחמדים. אפשר להגיד שמצאתי את הבית השני שלי, המשפחה השנייה שלי, והיה לי כיף ממש".
פותחת שנה
השבוע כשהגיעה למסדרונות בית הספר, פגשה שלומי עשרות מתלמידי כיתות א' בבית הספר, ובמהלך השבועות הקרובים הם יבלו שעות רבות יחד.
"אני מקבלת בערך 40 תלמידים בסך הכל. אני אהיה איתם במהלך השנה והם חלק ממני ואני חלק מהם, ואת חלקם היכרתי כבר", אומרת שלומי בהתרגשות.
כמה פעמים בשבוע תגיעי לבית הספר?
"אני אגיע לבית הספר כל יום. אני נוסעת לשם עם כיסא הגלגלים מהבית שלי. זה לוקח עשר דקות וזה לא קשה לי פיזית בכלל, וכל עוד מקבלים אותי, שום דבר לא קשה לי".
ואיך באמת מקבלים אותך הילדים?
"התלמידים לומדים לאט לאט שזה שאתה על כיסא גלגלים לא אומר עליך כלום. אני לא אשכח שבשנה שעברה במפגש איתם, ביום להעלאת המודעות לאנשים עם מוגבלויות, שמתי את היד שלהם בצבעי גואש, יצרנו ביחד, וזה היה מיוחד ממש".
"באותו היום עשינו ביחד כתובת עליה נרשם 'שונים אבל שווים', והם הביאו לי מתנות בסוף הפעילות. תלינו את השלט בכיתה והם שמחו מאוד. לא היה לי דבר מרגש מזה עד אז. הצלחתי להתחבר אליהם, הצלחתי להעביר את המסר".
את מתרגשת לקראת פתיחת שנת הלימודים?
"מאוד, הכנתי להם הפתעות ‑ מחזיקי מפתחות מיוחדים וברכה ממני עם התמונה שלהם, ועל המחזיק כתוב 'מתחילים ברגל ימין'".
ולסיום, יש מסר שהיית רוצה להעביר?
"יש לי מסר ממש חזק ‑ שכל בנאדם יכול לעשות מה שהוא רוצה, וגם אם יש לו קושי, הוא יעבור אותו. אין ספק שאם בנאדם רוצה משהו, הוא יצליח ויעשה מה שהוא רוצה, וחשוב לי גם לומר שהכל תלוי ברגש. אני לא מסתכלת על החיצוניות שלי, אלא על מה שיש בתוכי. אני מביטה לתוך עצמי, על מה שאני יכולה לתת, לא על מה שקשה לי".
