נסו לדמיין איך הייתם מרגישים אילו הייתם נוסעים ברכבת בפעם הראשונה בחייכם, אחרי 30 שנה של התמודדות יומיומית עם נכות מורכבת וחלומות על נסיעה שנראית לרבים מאיתנו כמובן מאליה.
קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בחניכי עמותת "בית הגלגלים" בהרצליה, כולם בעלי מוגבלות פיזית הנעזרים בכיסאות גלגלים, כשהגיעו בבוקר יום שלישי השבוע לתחנת הרכבת בהרצליה, כדי לנסוע בפעם הראשונה בחייהם ברכבת. לא מדובר בילדים. מרביתם בני 30-20, אך עד כה הם זכו לראות את הרכבת רק כשחלפה על פניהם ומעולם לא עלו עליה. השבוע, אחרי מבצע מורכב, שכלל מלווים מתנדבים מהצבא ומאמצים רבים מצד עמותת "בית הגלגלים" ורכבת ישראל, נסעו 18 בעלי נכויות מורכבות ברכבת מהרצליה, לפעילות חברתית ביער חדרה, ובחזרה להרצליה.
"תסתכלי עליהם. הם בעננים", צהלה בקול מיכל וינוקר, עובדת סוציאלית וסגנית מנהל "בית הגלגלים". "תשאלי אותם איך הם מרגישים".
"אריקה", קראה וינוקר לאחת החניכות, מיד אחרי שהחניכים עלו לאחד הקרונות. "עד כמה את בעננים, בין אחד לעשר?". אריקה משתהה מעט בתשובתה, אך כעבור שניות אחדות נשמע קולה בחלל קרון בעלי המוגבלויות, מלווה בצחוקה: "מאה!".
קשיי תנועה
ולא רק ברכבת נסיעה עבור נכים היא מבצע מורכב. משיחות עם נכים השבוע עולה, כי מצוקת ההתניידות היא קשה מאוד, ובכל הקשור לנגישות בתחבורה הציבורית בארץ - יש לנו עוד הרבה מה לשפר. האוטובוסים לא תמיד עוצרים בתחנות, על אף שהקווים העירוניים ברובם נגישים. הבעיה הקשה היא בקווים הבינעירוניים. נכה שרוצה להגיע מעיר לעיר פשוט לא יכול לעשות זאת בקו בינעירוני, אלא רק ברכבת. ישנם קווים שבכלל מצריכים מונית, וכאן הבעיה גדולה יותר, כי מספר המוניות הנגישות הוא קטן מאוד.
"האוטובוסים העירוניים הונגשו כמעט במלואם, אבל שם הבעיה היא בעיקר שירותית. ישנם נהגים שלא בהכרח עוצרים ופותחים את הרמפה לאנשים עם כיסאות גלגלים", אומר נשיא ומייסד עמותת "נגישות ישראל", יובל וגנר. "זה קורה עדיין, אם כי פחות. יש גם תלונות מצד הנהגים שמבקשים להתקרב ולהעלות את הנוסע עם כיסא הגלגלים, אך פעמים רבות נהגים מחנים את רכבם בתחנת האוטובוס והנכה לא יכול לעלות".
בקווים הבינעירוניים כאמור, טוען וגנר, אין הנגשה כלל. "עמדתנו היא שחייבת להיות הנגשה מלאה, כי מי שגר בפריפריה וללא רכב, אין לו איך להגיע לעיר אחרת, מלבד הרכבת. אנחנו עובדים על כך שיקודמו תקנות נגישות לאוטובוסים הבינעירוניים לכל סוגי המוגבלויות.
"גם במוניות, שהן כלי תחבורה חשוב ומשמעותי לאדם עם מוגבלות, ישנן בעיות רבות. אדם בכיסא גלגלים שזקוק למונית כדי להגיע לרכבת או לאוטובוס, נתקל בבעיה קשה. יש תקנות שאומרות שצריכות להיות כאלף מוניות נגישות בארץ, אבל בפועל ברחבי הארץ פרושׂות פחות מ-500 מוניות כאלה. לנכה אין מושג היכן ניתן למצוא אותן. אין פריסה ארצית, אין מספיק מוניות, ואין איך לאתר אותן", מסביר וגנר.
אז אדם שרוצה להגיע מהרצליה לחדרה בתחבורה ציבורית נמצא במבוי סתום.
"מאוד תלוי איפה אותו אדם גר ואם יש לו קו קרוב שיכול להביא אותו לרכבת. בשורה התחתונה, זה קושי גדול מאוד. הוא צריך לחכות לאוטובוס, שלא תמיד עוצר לו. לעיתים להחליף שני אוטובוסים ואז להגיע לרכבת, אחרי זה לרדת ולחכות שוב לאוטובוסים או למונית. זה נושא מורכב שיש בו עוד המון מה לשפר".
בלה צור, נכה בכיסא גלגלים מרעננה, מספרת למה אין ביכולתה ליהנות מתחבורה ציבורית. "למונית רגילה אני לא יכולה לעלות בכלל. לגבי מונית נגישה, אין הרבה כאלה וגם זה מאוד יקר, כך שהנושא הזה כבר יורד מהפרק. ברכבת ממליצים להזמין נסיעה מראש. עם כל הכבוד, אני לא מוכנה להזמין מראש, אני חושבת שיש לי זכות כמו לכל אדם אחד במדינה, ומי שצריך להשתנות זו הסביבה. "ובאוטובוסים שוב אני חסומה, בעיקר בקווים הבינעירוניים, שאינם נגישים. תארי לך שנותרתי בעיר אחרת באוטובוס, איך אחזור? בנוסף, לא כל המדרכות הן עם הנמכה, ואז, אם הגעתי לאיזה מקום, אני יכולה להישאר על אותה מדרכה לנצח".
עמית אונגר, נכה בכיסא גלגלים מהרצליה, חבר ועדת קהילה נגישה וחבר הוועדה המייעצת לנציבות שוויון לאנשים בעלי מוגבלויות, מגיע לעבודתו ב"בית הגלגלים" מדי יום באוטובוס של "מטרופולין". "דווקא מהבחינה של לתת שירות לאדם עם מוגבלויות, 'מטרופולין' הם בסדר גמור", הוא מספר, "הנהגים שם עוזרים וגם אם יש מדי פעם תקלות - הם תמיד קשובים ומנסים לפתור אותן.
"אופציית המוניות כמעט אינה קיימת עבורי. יש מעט מוניות והטלפונים שלהן לא מפורסמים. אני אדם פעיל ומאוד חשובה לי העצמאות שלי ולהגיע לכל מקום, אבל כשאני רוצה להזמין מונית, אני צריך לשבור את הראש ולחפש איפה יש מוניות כאלה באזור הרצליה".
אז איך אתה נוסע מעיר לעיר?
"זו באמת בעיה של כולנו. אני צריך לעלות על רכבת ומהרכבת להגיע לעיר אחרת, ולקוות שבאותה העיר יהיה לי אוטובוס נגיש לפחות עד לתחנה המרכזית. יש לפעמים מקומות שהאוטובוסים לא עוצרים בתוך התחנה, אלא בכביש הראשי ואני צריך לצאת לכביש הראשי, ולא תמיד אני יכול, וזה גם מסוכן".
יוצאים לדרך
ובחזרה לנסיעה הראשונה של 18 נכים עם כיסאות גלגלים השבוע ברכבת הרצליה. הרעיון להסיע את הנכים ברכבת נולד ב"בית הגלגלים", כשהחניכים הם אלה שביקשו להגשים עבורם חלום - לנסוע ברכבת עם כיסא הגלגלים. בעמותה ראו בכך עוד הזדמנות מצוינת לשתף צעירים ובוגרים עם מוגבלות כחברים שווים, פעילים ועצמאיים. "אנחנו רואים ערך גדול ביצירת ניראות משמעותית של אנשים עם מגבלה במרחב הציבורי. רק שילוב של שני התהליכים יכול להביא לחברה שוויונית, מכילה ונגישה בכל המובנים", אומר יונתן קרני, מנכ"ל העמותה.
"זו הפעם הראשונה שהם עולים על הרכבת", מספרת וינוקר, "הם לא ידעו איך מכניסים את הכרטיס של הרכבת, עד כדי כך, ברמה הכי פשוטה. היו כאלה שהנסיעה הזו מבחינתם ומה שהיא מסמלת, מהווה הגשמת חלום של שנים".
וכך, החלום הפך למציאות, ורחבת הכניסה ברכבת הרצליה הוצפה בבוקר יום שלישי השבוע ב-18 נכים המרותקים לכיסאות גלגלים. החניכים התרגשו לעלות לרכבת בצורה נוגעת ללב, קולות צחוק נשמעו לצד קולות שמחה, ממש כמו ילדים רגע לפני יציאה לטיול שנתי. "זה החלום שלי", אמרה אריקה מלמוד בעיניים נוצצות ובקול נרגש. "זו הפעם הראשונה שאני נוסעת ברכבת ואני יודעת שיהיה לי כיף. אני מרגישה שהנסיעה ברכבת הופכת אותי להיות עצמאית ולהיות אחת כמו כולם".
"אני מתרגשת, זה גורם לי להרגיש רגילה כמו כולם", אומרת גם שני כהן, "אני מחכה לזה ממש. אף פעם לא הייתי בנסיעה כזו ארוכה".
החניך איגור גורפינקל הוסיף: "החוויה מיוחדת, כי לא נסעתי ברכבת אף פעם וחשבתי על האנשים שנוסעים בה כל יום לעבודה ובחזרה".
כעבור דקות ארוכות של המתנה מרגשת והרבה כוסות קפה, הורדו החניכים בסיוע חיילים ומלווים מהעמותה בזה אחר זה במעלית, היישר לרציף מספר 2. המחזה של מספר בעלי נכויות על כיסאות גלגלים שמחכים למעלית ואחר כך לרכבת עורר עניין מצד חלק מהנוסעים, שהביטו בהם בתמיהה. "נוסעי הרכבת הרימו גבה, כי נכים זה משהו שלא רואים הרבה במקומות מהסוג הזה, בטח שלא הרבה נכים ביחד", מסבירה וינוקר. "אנשים עם מגבלה נחשבים עדיין ל'עוף מוזר', פשוט כי אין ממשק מספק בין האוכלוסיות. אני חושבת ש'העולם' לא רגיל לראות נכים ברחוב. נכים הם עדיין לצערי אנשים שנמצאים לרוב בכל מיני מקומות סגורים שמרוחקים מהציבור. לכן, יש חשיבות כפולה לאירוע מהסוג הזה היום: גם החניכים לומדים להתמודד עם העולם, וככל שהם יעשו זאת יותר, הם יידעו לדרוש את הזכויות שלהם ויידעו לראות עד כמה העולם לא נגיש. מצד שני ה'עולם', החברה, צריכה לראות נכים, בחוף, בקניון, באוטובוס או ברכבת. רק כך השינוי יהיה שינוי מהותי וההנגשה של כל המקומות הציבוריים תשתפר, ולמעשה, כולם ירוויחו מזה שיהיו יותר נכים במרחב הציבורי".
החניך יניב וונדה, הגיע ביום שלישי במיוחד להרצליה, מעיר מגוריו - חדרה. "הגעתי במיוחד כדי לנסוע ברכבת, כי אני רוצה שזה יעזור לי לרכוש ניסיון וידע, כדי שאסע יותר באופן עצמאי. זו המטרה שלי. השאיפה שלי היא לבוא לבד בעתיד ולחזור לבד ברכבת".
מספר נוסעים מוגבל
בעיה נוספת שעומדת בפני הנכים, וקצת סירבלה את הנסיעה, היא העובדה שברכבת מקצים רק קרון אחד לנכים, מה שאילץ את הקבוצה להתחלק לשלוש ולנסוע בזמנים שונים. גם הקרון האחד הזה, במקרים רבים נתפס על ידי זוגות אופניים של נוסעים.
"אנשי הצוות ברכבת עשו את המקסימום עבורנו", אומרת וינוקר, "כל מי שפגשתי עשה את מירב המאמצים וניסה לראות איך הוא יכול לעזור ואיך הוא יכול לשפר את ההנגשה עבורנו, החל מדוכן הקפה שבא לקראתנו במחיר ועד לכל הסדרנים שפגשנו בדרך. יחד עם זאת, העובדה היא שיכולנו לנסוע רק בשלוש רכבות, ובכל נסיעה עלתה קבוצה של שישה נכים עם המלווים שלהם, כי יש יש קרון אחד שמותאם לנכים, ופעמים רבות גם הוא תפוס כשנוסעים מציבים בו אופניים".
טובה זינגר, שנוסעת לפחות אחת לשבוע ברכבת, מלינה: "קרון הנכים מיועד לנכים נקודה, אבל במקרים רבים אני לא מצליחה להיכנס אליו כי נוסעים משאירים את האופניים שלהם בקרון ואף קושרים אותם שם. בשעות העומס, זה מייצר צפיפות גדולה. אני יושבת מול הדלת ולא נכנסת לקרון; אם הדלת תיפתח חלילה במהלך נסיעה, אני אעוף החוצה. זה משפיל, ולעיתים אני חוזרת עם סימנים כחולים בידיים מנשק של חיילים שעומדים בצפיפות, ושלא באשמתם לא מבחינים בי, כי אני יושבת במעבר".
ברכבת ישראל מציינים כי ברוב המקרים לא מתקיים מצב שבו מגיעים יותר מבעל מוגבלות אחד או שניים, המרותקים לכיסאות גלגלים. לכן, בקו סדיר אי אפשר לשים ארבעה או חמישה קרונות נכים.
"אנו עושים את המקסימום כדי להנגיש את התחנות והרכבות לבעלי מוגבלויות, ואנו מאושרים מכך שיותר בעלי מוגבלויות נוסעים ברכבת", אומרים בהנהלת הרכבת.
לדברי שחר ויסמן, מנהל יחידת שירות הלקוחות ברכבת ישראל, "אנו מציעים לנכה לתאם נסיעה מראש, ואפילו שעה אחת מראש, שכן כך יוכל דייל ייעודי ללוות אותו מהכניסה לתחנה בליווי אישי, עד לעלייה לרכבת באמצעות המעלון, ועד ליציאה מהתחנה. בכך, אנו מוודאים שהוא מקבל את השירות האישי הכי טוב".
באשר לסוגיית האופניים, נמסר מהרכבת כי "תפקיד הפקח הוא לתת עדיפות מוחלטת לבעלי מוגבלויות, והרכבת לא מאשרת מצב שבו לבעל מוגבלות לא יהיה מקום בגלל אופניים. עגלות הנכים קודמות לכל".
פנינו למשרד התחבורה, אך לא נמסרה תגובה עד למועד פרסום הכתבה.
