אף אחד מסביבתו של עדי קוגן לא באמת האמין שכך הוא ייצא מבית החולים "בית לוינשטיין" ביום חמישי האחרון - על כיסא גלגלים, כשידיו מניעות אותו קדימה. רחוק מאוד מהאיש שנכנס למקום לפני שמונה חודשים כשהוא משותק בכל חלקי גופו.
"חיכית לשיבה הביתה", מודה קוגן. "ברגע שפלג גופי העליון התחזק והשחרור התקרב, התחלתי להתרגש ולספור את הימים לאחור. אמנם השרירים ברגליי עדיין חלשים, אבל המחלה עברה - אני לא משותק, עכשיו יש עוד דרך ארוכה לפניי עד שאשוב להיות מה שהייתי".
הספורטאי בחבורה
עד נובמבר האחרון נחשב קוגן (21) לבחור הבריא בחבורה, אחד שמתאמן כל יום ואוכל בריא. את הרומן שלו עם הכושר החל בגיל 14, כדי לשמור על המשקל ולא הזניח אותו גם בעת שירותו הצבאי.
אלא שבדרך פלא, דווקא האיש שכל כך כיבד את גופו, ספג מהלומה קשה כשזה החל לבגוד בו. זה קרה בתקופת ההצתות בצפון. קוגן ששירת בבסיס חיל האוויר בחצור עבד קשה באותם ימים וסבל מתסמינים שלא ייחס להם חשיבות.
"קמתי בוקר אחד עם חולשה בפלג גוף העליון שהתפשטה מאוחר יותר לרגליים, ככל שהיום עבר התקשתי ללכת. בבוקר שלמחרת כשנעמדתי ליד מיטתי, מיד נפלתי. רגליי פשוט לא הצליחו להחזיק את עצמם".
קוגן הועבר בבהילות לבית החולים "קפלן" שברחובות, שם אובחן כסובל מתסמונת "גייאן – בארה". מחלה אוטואימונית, שבה הגוף תוקף את עצמו בעקבות זיהום שחודר אליו. המערכת החיסונית מנסה להילחם בזיהום, אך פוגעת במערכת העצבית ההיקפית.
במשך עשרה ימים ניסו הרופאים ב-"קפלן" לטפל בו ללא הצלחה. "זה היה קשה, המצב התדרדר מיום ליום, תחילה היו אלה הרגליים שלא זזו, אחר כך לא יכולתי להזיז את ידיי ובסוף הייתי צריך עזרה בפעולות פשוטות כמו להסתובב במיטה", משחזר קוגן. "לא האמנתי שזה קורה לי - הבן אדם הבריא שמתאמן. כל הזמן שאלתי למה זה קורה לי?"
לאחר עשרה ימי אשפוז ב-"קפלן", ב-9 בדצמבר, הועבר קוגן לבית החולים השיקומי "בית לוינשטיין" ברעננה. הוא החל לעבוד וראה תוצאות לאט לאט. אחרי שבועיים כבר אכל לבד, אחרי חודש וחצי הסתובב במיטה ואחרי ארבעה חודשים זכה בעצמאות מלאה. "כל תרגול ומתיחה של השרירים עזרה וכאבה בו זמנית", הוא נזכר.
"היה לי קושי פיזי, הרגשתי את השרירים שלי חלשים, זו הייתה תחושה מוזרה לאדם ספורטיבי כמוני. רציתי להזיז אותם ופשוט לא הרגשתי פידבק".
לא פעם הוא היה קרוב לשבירה נפשית, אך בכל זאת האמין. "ראיתי את שקורה איתי, אבל בשלב מסוים החלטתי שאין לי מה לעשות מלבד להתחיל להאמין והחזקתי שביב של תקווה כל הזמן, יכול להיות שזה מה שעזר לי וחיזק אותי".
לדבריו העובדה שהיה פעם פעיל ספורטיבית היה מקום חשוב בשיקומו. "כל הזמן חשבתי על לחזור להתאמן, על לשוב למה שהייתי, העובדה שהתאמנתי בעבר עזרה לי גם מבחינת המשמעת העצמית".
עכשיו הוא כבר בבית, שריריו עוד חלשים והוא מתנהל על כיסא גלגלים וקביים, אך כבר פוקד בכל בוקר את חדר הכושר המוכר לו. "אני עושה הרבה עבודה על כוח. אני גם מתרגל את הרגליים עם אופניים כדי שיהיה לשרירים גירוי מיניאלי וכך אני מחזק אותם. אני רוצה לחזור למה שהייתי בעבר".
