בימים אלו הצטרפו כ-15 מתנדבים חדשים לארכיון העירוני ברעננה, שם הם עוברים סדנה לליקוט חומרים היסטוריים. אלא שבניגוד למתנדבים הקבועים אשר עסוקים בחילוץ עוד סיפור על העיר, המתנדבים החדשים אמונים על גביית עדויות מכל הארץ על אודות אחד הסיפורים הפחות מושמעים בהיסטוריה של מדינת ישראל - זה של מחנות המעצר בקפריסין (1946-1948), שרבים משוכניו עלו למחנות עולים ברעננה והתיישבו בעיר.
הרעיון להתחיל את איסוף החומרים סביב נושא זה דווקא ברעננה, נולד בזכות פגישה אקראית בין מנהלת הארכיון רחל ריינשטיין לבין תושב העיר אברהם שאול (69), שהוריו הגיעו ממחנות אלו לרעננה. שאול הינו בין מקימי "ארגון מעפילי קפריסין", שנוסד רק לפני תשעה חודשים. ריינשטיין שמעה על סיפור ההעפלה ועל כך שמחנה העולים הגדול ביותר של הקהילה היה ברעננה (רחוב מגדל כיום), והזמינה את פעילי הארגון ללמוד מאנשי הארכיון כיצד ללקט את החומרים מהמעפילים וצאצאיהם.
"הרעיון הינו לתעד את החיים במחנות המעצר בקפריסין וכן את מחנה העולים ברעננה", מספרת ריינשטיין ל-"מיינט רעננה". "אנו פונים לכל מי שיש לו מידע על המחנות הללו לפנות אלינו במטרה שנעשה רשימה שמית של העולים שנותרו בחיים וצאציהם. השנה אנחנו מצייניים 70 שנה לשחרור המחנות הללו ובשנה הבאה נחגוג 70 שנה להקמת המדינה. המטרה שלנו היא לקבוע שלט בגן העלייה בעיר ובו נספר אודות העלייה והמחנה שהוקם פה".
הסיפור שלא סופר
ההערכות הן כי כ-52 אלף מעפילים עלו לארץ מקפריסין בתקופה שבין 1946 ל-1948. בקפריסין הם שהו בשני מחנות מעצר מעפילים גדולים (בערים פמגוסטה ולרנקה) שהוקמו על ידי השלטונות הבריטים, על מנת לאכלס בין היתר את היהודים שלא הורשו לעלות לארץ. רבים מהם היו ניצולי שואה מאירופה וכן יהודים מצפון אפריקה שניסו להעפיל לישראל בדרכים אחרות ונשלחו למחנות המעצר.
עם העפלתם ארצה, פוזרו העולים בין ארבעה מוקדים: רעננה, צריפין, פרדס חנה וחדרה. למחנה הגדול ביותר ברעננה הופנו עשרות אלפי אנשים, מתוכם אלפים נותרו להתגורר בעיר. בין המעפילים היה גם ראש העירייה לשעבר, בנימין וולפוביץ'.
מחנה המעפילים נקרא בשעתו "קריית אריה", על שמו של אריה סניור, חייל דרום אפריקאי שנלחם יחד עם הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ונפל בשדה הקרב. אביו של החייל, ליאון, מיליונר יהודי, קנה שטחי אדמה של חמישה דונם בעיר בתחילת שנות ה-40. את השטח - מרחוב מוצקין כיום ולכיוון צפון מערב, (כולל את אזור הרחובות ההגנה, אלי כהן ומגדל) הוא תרם לקק"ל בתנאי שיבנו במקום מחנה לעולים.
במחנה היו מספר צריפים ובניינים, אך בעיקר אוהלים. בסתיו 1947 הגיעו העולים הראשונים למחנה שבקצה המערבי שלו הוקם מגדל מים אשר סיפק את צרכי המחנה, ונותר על כנו עד היום. במהלך שנות ה-60 הופנו העולים שנותרו בעיר למגורי קבע במקום.
אברהם שאול, תושב רעננה מבטן ומלידה, שהוריו עלו למחנה בשנת 1949 ובנו את ביתם ברחוב העצמאות שבשכונת ותיקים, מספר על ששמע מהוריו על החיים במחנה הרענני. "אלו שנשארו לגור במחנה ולא עברו לערים אחרות בארץ בעקבות מקורביהם, גרו יחד בצריפים. בכל צריף גרו מספר משפחות, כאשר כל מה שהפריד בין החדרים הייתה שמיכה צבאית בריטית. המטבח והשירותים היו מרכזיים וכך העניינים התנהלו".
אחד המקרים המרגשים שנרשמו במחנה הייתה הגעתם של עולים עם כ-600 תינוקות. ההעפלה זו זכתה לכינוי "העפלת התינוקות" וקרתה בזכות ביקורה של גולדה מאיר, שכיהנה באותם שנים כמנהלת המחלקה המדינית בסוכנות היהודית. מאיר הגיעה זמן קצר לפני כן למחנות בקפריסין וראתה את מצבם הקשה של התינוקות. בעקבות הביקור נעשה מאמץ במחנה הציוני להעלות כמה שיותר תינוקות לארץ ורובם ככולם הגיעו תחילה ל"קריית אריה" ברעננה.
"הם הגיעו לכאן כדי להיבדק באוהל הרופא שהיה כאן וחלקם נאלצו לבלות את הלילה בבית התינוקות שהוקם במקום", משחזר שאול מסיפורי הוריו. "היו הורים שסירבו לכך, בעיקר משום שהייתה להם טראומה מהשואה והם לא רצו לעזוב את ילדיהם ללא השגחתם. כמו כן, כבר באותה תקופה היו סיפורים על חטיפת ילדים שעברו מפה לאוזן".
אלפים מהעולים נותרו שנים ברעננה, ההערכות הגסות מדברות על כאלף משפחות מבין עשרות אלפים שעברו במחנה "קריית אריה". "זה לא היה משהו שדיברו עליו בשעתו", מסביר שאול, "אבל היום כשאנחנו מחפשים את אלו שהיו במחנות הללו, אני נתקל לשמחתי בכמה חברי ילדות".
מתעדים לדורות הבאים
כעת, כאמור, עמלים המתנדבים על איסוף הנתונים כאשר הכוונה שלהם היא גם להציג תערוכה בנושא בשנה הבאה. "מדובר פה בדור הולך ונעלם, אנשים מתים בכל יום ואנחנו רוצים להגיע לכל אחד מהם כדי לתעד", מסביר שאול.
"עד היום אף אחד לא ממש דיבר על מה שקרה שם במחנות העולים, זה לא מופיע בספרי ההיסטוריה ועכשיו זה הזמן לתקן זאת.
"המטרה שלנו היא לשמר את המורשת של המעפילים שהיו בקפריסין, להנציח את המחנה ברעננה ולתעד עוד ועוד סיפורים מהמחנות הללו כדי שיהיה מה לספר לנכדים ולנינים. לכן אנחנו מזמינים את כל מי שהוא או בני משפחתו היו במחנות בקפריסין לבוא ולספר לנו את הסיפור שלו ושל משפחתו".
