אחת השאלות הראשונות שעולות לראש כשמתחילים לדבר עם דור "הקוסם", הילר הפועל בבית האבות הסיעודי "עמל בשרון" (מרשת עמל ומעבר), נסובה סביב המילה קונבנציונאלי. כי הרי כמה פעמים הגעתם לבית חולים וראיתם מטפל באנרגיות בפעולה? פיוזתרפיסטים – ברור, אורתופדים – למכביר, אבל הילר? אלא ש"הקוסם" לא מרים גבה למשמע השאלה.
"זו השגיאה הראשונה, המחשבה שהמקום הזה הוא קונבנציונאלי, שקיומו של הבית הסיעודי הוא קונבנציונאלי. זה הרי קונספט שבכלל לא אמור להיות בעולם הזה", דור מגיב וממשיך, "הוא אך ורק נוסד בגלל חוסר הנכונות שלנו להתעסק עם המשפחה החולה שלנו.
"לי ואחרים כמוני שנכנסים לתחום הסיעודי יש את האחריות לצייר אחרת את התחום הסיעודי, כדי שתתחילו לראות את היופי שבאנשים האלה, ולהפסיק לראות בפן הסיעודי משהו כל כך מכוער, כי הוא לא. אני כאן כי אני רוצה להיות קול של אלו שאין להם קול".
שאלה אחרת היא הסקפטיות האופפת את הטיפול האנרגטי, בכל זאת גם דור מצהיר שהוא לא ממש למד את זה בצורה מסודרת, אלא שמדובר במעין כוח שבוער בו ומאפשר לו לטפל בדרך שאינה מן המניין. ובכל זאת, השאלות האלו מתפוררות לאט לאט, כשמטופלים נכנסים לחדר אחד אחרי השני ומנסים לתאר את ההשפעה של דור עליהם תוך כדי שהוא מטפל בהם.
"בסופו של דבר זוהי פשוט עבודה קשה"
"אני מרגיש זרמי חשמל", מסביר לי ב' (55) שעבר אירוע מוחי ונראה צעיר בהרבה מגילו. כשהגיע אל דור היה משותק לחלוטין בידו, והיום הוא כבר יכול להרימה כמעט עד מעל ראשו. "כל תנועה של ב' היא בעצם סוג של פקודה שהוא נותן", מסביר לי דור את דרך הפעולה של הגוף וממשיך, "כל הקטע שלי זה להחזיר לאנשים את המודעות שהגוף שלהם בשליטתם, למרות האבחונים שהספידו אותם. במשך חצי שנה החזקתי לב' את היד במשך 40 דקות כל יום. המילה קוסם היא נורא יפה, אבל בסופו של דבר זוהי פשוט עבודה קשה".
"אני הייתי מאוד סקפטית ולא חשבתי שהוא ישתלב בהתחלה", מודה סיגל ציגלר, סגנית המנהלת של עמל בשרון. "אבל אני חושבת שהשילוב הזה, היחס והנתינה מביאים לתוצאות. הוא נותן לאנשים להאמין בעצמם". כשאני מעלה בפניה את התהייה שמא פשוט מדובר בסוג של פיזיותרפיה, עונה לי ציגלר שמגיעה מתחום זה:
"ממש לא מדובר בפיזיותרפיה, דור מתעסק בטיפול באנרגיה. זה בעצם הבסיס. דור משדר להם על תדרים אנרגטיים וזה הכי רחוק מפיזיותרפיה. אנשים מגיעים לרמת תפקוד יותר גבוהה, יוצאים מכיסאות גלגלים, מתחילים לאכול לבד. קשה לתפוס את זה מנקודה של אדם בריא, אבל תחשוב מה זה אומר פתאום שאדם אינו יכול לאכול לבדו, והיכולת הזו חוזרת - זה משנה את החיים עבורו".
"נצחונות קטנים ביומיום"
מהאוטוביוגרפיה שדור מגולל, קשה היה לתאר שהוא ינחת דווקא פה, בחדר הטיפולים. הוא עבר את כל התחנות הישראליות. קיבוצניק ששירת בגדוד 12 בגולני, הפך להיות מנהל ייצור מוצלח כשבשיא עובדים תחתיו כ-30 אנשים. הכי רחוק שאפשר מלהיות הילר, הכי רחוק ממי שהוא, הכי רחוק ממה שנתפס כנורמלי וממוצע. המעבר לטיפול באנשים היווה באופן מסוים מבחינתו, השלמה עם מי שהוא – "מגנט של אנרגיה שלילית ופושר של אנרגיה חיובית", כהגדרתו.
"כשהייתי מנהל ייצור, הייתי מאוד טוב בזה", הוא אומר. "חשבתי שיום אחד אהיה מנכ"ל. ואז פתאום משהו לא היה בסדר. הפסקתי לישון, לא אכלתי, איבדתי את הרצון לחיות, התחלתי לפחד, נכנסתי למקום לא טוב. עם כל ההצלחה והכסף, הרגשתי יותר ויותר בחושך, בניוון".
ואיך התגלגלת דווקא לעמל בשרון?
"הגוף הזה שהבין שיש מעבר לקונבנציונאלי שדיברת עליו. אני עובד הרבה עם דיכאון של דיירים. יש דייר שנכנס לדיכאון וישבתי איתו ולא ויתרתי לו עד שהוא הגיע לפיזיותרפיה, כי ידעתי שאם אני אעזוב, אני אמצא אותו מחר במקום יותר גרוע".
יבואו אנשים יגידו לך 'הוא בדיכאון, בואו ניתן לו כדורים וזהו'.
"אוקיי, נתנו ולא עובד. לא עובד. הכדורים האלה מכניסים למצב אפאתי. זה לא העניין, הרצון הוא להביא את הדיירים למצב שהם שוב רוצים להתערות בחיים".
אז איך עושים את זה?
"אם אתה מוציא את הדייר מהחדר ומביא אותו למתחם פה, החוצה לחצר או לפיזיותרפיה, כבר עשית עבודה מטורפת. כל יום פה יש מאבק על דייר. אין פה נצחונות ארוכי טווח, אלא נצחונות קטנים ביומיום".
תראה, אנחנו הרבה פעמים יוצאים מתוך נקודת הנחה שסיעודי זה לקראת הסוף, הישורת האחרונה.
"זו טעות. אני יכול להגיד לך על שלושה דיירים שלי שתוך שנה יעזבו את המקום הזה פשוט בגלל שמצבם השתפר מספיק בשביל לעזוב.
"אני רואה בעבודה שלי כמתחלקת לשלושה חלקים: הגוף, הנפש והשכל, ואתה מוצא כאן הרבה דיירים שהנפש והשכל שלהם בריאים לגמרי, בעוד הגוף לא. עכשיו ברגע שיש לך שני שלישים שעובדים, אז גם השליש האחרון נגיש לו".
המפגש איתו נחתם בחלום הגדול שלו. לעבוד בחדרי טראומה. "שם, הכי קרוב לפגיעה, אני יכול להיות הכי אפקטיבי", הוא מסביר.
