תודה שפתחתם בפניי את בתיכם
יותר מ־25 שנה אני מצלמת לעיתונות. לא כל צילום משאיר סימן או זיכרון. את ניצולי השואה שפגשתי בבתיהם ברחבי הארץ לא אשכח. אולי כי הצילומים האלה הם עבורי מסע. אני מקשיבה להם, שומעת איך ברחו על חייהם, איך נמלטו מהייאוש, איך ניצלו ובנו מחדש.
אי אפשר להישאר אדישים לסיפורים שלהם. הם מעוררים בי מחשבות, ואני מצלמת כשדבריהם מהדהדים בתוכי. אני שומעת אותם, רואה אותם, והם מזכירים לי מה חשוב באמת ומה פחות, מה עיקר ומה טפל בחיים שלי, של כולנו. הם מישירים מבט למצלמה שלי, חלקם מחייכים, חלקם שואלים שאלות. אין מפגש שלא יצאתי ממנו עם המסר האחיד והברור, שנאמר בדרכים שונות: לבחור בחיים. תמיד. זה כל כך חזק. אני מצלמת ויודעת שהם ילכו איתי מעכשיו. יחזירו אותי לפרופורציות.
אני מרגישה שהתגלגלה לידיי זכות גדולה לצלם אותם ומודה להם על שפתחו בפניי את בתיהם.
הפרויקט הסתיים, אבל המחשבות בתוכי עדיין נעות על ציר הזמן. היסטוריה, הווה ועתיד. המראה שמשתקף דרך האנשים שצילמתי, האנשים שבחרו בחיים בכל מחיר, לפעמים אופטימי מאוד, ולפעמים מביש וקודר מאוד.
(ריאן פרויס)
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (יום שישי) בעיתוני רשת ידיעות תקשורת
יעקב גוטרמן, בן 83, קיבוץ העוגן📷
יצחק יסבן, 93, ובתיה מינס, 86, בת ים📷
טטיאנה קופרמן, 90, ראשון לציון
אריה גולדברג, 92, עפולה📷
בלומה שורצברג, 79, פתח תקוה📷
