את הרגע הזה הם לא ישכחו לעולם: הם עמדו על פודיום האלופים, על צווארם מדליית זהב, מולם דגל המדינה, ברקע שירת ההמנון הלאומי, מימינם, במקום השני, נבחרת סין (שמאז שנת 2008 זכתה במקום הראשון בכל תחרות), ומשמאלם, עם הארד, נבחרת רוסיה.
"זאת התרגשות עצומה, גאווה לאומית, תחושה של שיא. הגענו למקום הכי גבוה בענף האקרובטיקה כנבחרת בוגרים, השגנו משהו שאף אחד לא חלם עליו", אומר אמיר מוזס (28), מאמן קבוצת האקרובטיקה 'הפועל בגין חולון'. "אנחנו אלופי עולם", הוא מביט בחברי הקבוצה בגאווה, והם מחייכים באושר, ובאותה נשימה גם מרגישים מרוקנים, "כמו אחרי מסע ארוך שבו הגעת לשיא ועכשיו נותר חלל", אומר לידור דנה (20).
ברגע השיא באנטוורפן שבבלגיה היו איתם החברים ובני המשפחה. "זה רגע שאתה מתאמן ועובד לקראתו כל החיים, אליפות עולם. אין יותר גבוה מזה", אומר מוזס, "וכשזה קורה אתה מרגיש בעננים ויש איזו ציפייה שהמדינה, כמדינה, תהיה איתך שם".
וזה לא קרה?
"עיתונות הספורט העולמית ראיינה, כתבה ופרגנה לנו, ורק כאן שכחו אותנו", אומר ינאי כלפה (23). "עבדנו קשה, הגענו להישג שאף אחד לא חלם עליו. כמה אלופי עולם מסתובבים כאן במדינה? ואף נציג ממשרד התרבות והספורט לא טרח לקבל את פנינו בשדה התעופה, להגיד לנו תודה על ההישג המרשים, להעמיד אותנו בקדמת במה כלשהי. נכון, הענף הזה לא אולימפי, אז מה? חודש עבר מאז ההישג הזה, ואף מילה לא שמענו מכבוד השרה. זה הגיוני?"
ממשרד התרבות והספורט נמסר בתגובה: "שרת התרבות והספורט מברכת את כל הספורטאים והספורטאיות המגיעים להישגים משמעותיים כמו אלה. מסיבות טכניות ממינהל הספורט לא יצאה ברכתה של השרה לזוכים, וזו תצא בשבוע הקרוב, עם איחולי הצלחה רבה בהמשך".
על ארבעה בנים
אנחנו נפגשים באולם האימונים במרכז בגין בחולון, המקום שבו התחברו וקיבלו את ההחלטה ללכת יחד ועל כל הקופה. אפי סאץ' (18), תלמיד כיתה י"ב בבית הספר הולץ בתל אביב, הוא הצעיר שבחבורה, וכבר בגיל חמש החל להתאמן. דניאל אורלביץ' (21) גילה את התחום כשהיה בן עשר. "כבר באימון הראשון אמיר ראה אותי ואמר: 'אתה איתי'. מאז נשארתי". דנה החל להתאמן בגיל ארבע, ובגיל שש כבר התעופף באוויר במקצועיות. לפני כשמונה שנים, כשמוזס החליט להקים נבחרת בנים אקרובטית, הוא חיבר בין השלושה, אבל הצלע הרביעית בחבורה התחלפה שוב ושוב. רק כשהגיע כלפה מחוף הכרמל הפאזל הושלם. "זה לא היה קל, הם כבר היו מגובשים, עם בדיחות וקודים משלהם", אומר כלפה. "לקח לי זמן, אבל בסוף זה הצליח".
בתוך זמן קצר יחסית הצליחו הארבעה לקצור הישגים מרשימים: בשנת 2014 זכו במקום השני באליפות העולם לנוער. ב־2015 קטפו את אליפות אירופה לבוגרים. ב־2016 הגיעו למקום השני באליפות אירופה, ושלוש פעמים זכו בגביעי עולם. השנה חזרו הביתה, לראשונה בישראל, עם תואר אלופי העולם לבוגרים.
"האקרובטיקה היא ספורט שקיים 20 שנה, ובחמש השנים האחרונות היא עשתה קפיצה אדירה", אומר אורלביץ'. "כשהתחלנו הדירוג של ישראל היה מהנמוכים בעולם. השאיפה היתה להיכנס לתחרויות הגמר. אף אחד לא חלם על זכייה, כי מי יכול לנצח את הרוסים ואת הסינים?"
"התחום בקרב הבנים פחות מוכר", מוסיף כלפה. "היינו בגדר חבורת הבנים בטייץ, והנה כיום, חמש שנים אחרי, אנחנו הראשונים בעולם בענף. פרצנו גבול ודרך לדורות הבאים".
ואתם כבר לא הבנים בטייץ?
סאץ': "כשהתחלתי היו צוחקים עלי שאני מתאמן בטייץ. מכיוון שמדובר בתחום לא מוכר בארץ חברים שלי לא הבינו מה הקטע. היום אף אחד כבר לא צוחק. להפך, גאים ושמחים בשבילי ובשביל הקבוצה על כל הישג".
לא סופרים אותנו
שישה ימים בשבוע, עשרות שעות אימונים, משטר תזונה, ויתור על חיי חברה וטיולים שנתיים ובגרויות בלחץ. זה, בתור התחלה, המחיר שנדרש כל אחד מהם לשלם.
ואחרי כל זה אתם מרגישים שלא מעריכים אתכם. זה שווה?
דנה: "זה שווה, כי מדובר קודם כל בהישג אישי. לצד זה קיימת כמובן תחושה של חוסר הכרה. מסתובבים בארץ אלופי עולם ואף אחד לא יודע מי הם. זה מכעיס ומתסכל".
אורלביץ': "בארץ, אם אתה לא עוסק בענף שמכניס כסף אתה לא נספר ולא נזכר. חזרנו לארץ עם תואר שמעולם לא חשבו שיוכל להיות כאן, וכלום. אייטם קטן בחדשות הספורט היה מרים לנו את המורל, וגם היה גורם לאנשים להכיר את הענף ולהתחבר אליו".
היו רגעים שאמרתם בשביל מה?
סאץ': "לכל אחד בקבוצה יש רגעים כאלה, שבהם קשה לך. אתה רואה את החברים שלך יוצאים ומבלים עד השעות הקטנות של הלילה בזמן שאתה צריך לישון מוקדם כי למחרת יש אימון, או לוותר על טיול שנתי שנופל על תחרות. יש המון דברים שהפסדנו בחיי החברה שלנו, אבל בסופו של יום, על כף המאזניים, הרווח גדול".
למה הספורט הזה הוא בן חורג?
כלפה: "באופן כללי אנחנו לא מדינה ספורטיבית, והאקרובטיקה היא לא ענף אולימפי. אנשים מחברים את הענף לקרקסים והופעות, פחות לתחרויות מקצועיות. במהלך כל השנים, עד שהגענו להגדרה של בוגרים, לא קיבלנו תמיכה מהאיגוד. מימנו בעצמנו את הנסיעות, הביגוד, הכל. רק כשהגענו למעמד הבוגרים התחלנו לקבל תמיכה כספית מהאיגוד".
אורלביץ': "כל אחד מאיתנו עבד במלצרות כדי לממן לעצמו בגדים, טיסות ונסיעות לחו"ל, מה שנתן לנו את התחושה שאנחנו ספורט נידח.
"האקרובטיקה היא תחום שמתפתח מהר מאוד בעולם וסוחף אחריו הרבה מאוד ילדים ובני נוער. הוא משלב כוח, גמישות, יופי, אסתטיקה ותנועה במרחב. יש בו הכל. לחשוב שהשארנו אבק לסין ולרוסיה זו גאווה גדולה, כי מדובר במדינות שבהן הענף הזה מאוד מפותח ומוקפד".
אמיר, האמנת שתזכו?
"כל חיי אני בתוך האקרובטיקה, כמתאמן וכמאמן. אחרי השירות הצבאי התלבטתי אם להמשיך לאמן או לפנות לתחום אחר. הם היו הראשונים שלי והשקעתי בהם את המרב והמיטב שאני יודע. הם בלטו מיד, הן כפרטים והן ביחד, עד שהתגבשו כקבוצה. בעבר הענף היה מוכר יותר כענף של בנות, ובעצם בזכותן הקמנו את ענף הבנים. הגענו לתחרות במטרה לקחת את המקום הראשון והאמנו שזה יקרה".
ומה עם קנאה ומלחמות על המקום?
דנה: "אנחנו בנים. אצלנו זה עובד אחרת מהבנות. יש לעיתים אי הסכמות, ואז הטונים עולים, ואחרי דקה שוכחים. אנחנו הרבה שנים יחד וכבר מכירים את החולשות והחוזקות האחד של השני. למדנו להתמודד עם זה ויש פרגון ובגדול. בלעדיו לא היינו יכולים להצליח".
מוזס: "קנאה ומלחמות פנימיות גורמות בדרך כלל להתפוררות. הכוח של הקבוצה שלנו הוא השפה המשותפת. עם השנים למדנו את הדינמיקה המיטבית, שיצרה לנו צוות מנצח".
יש לכם חיים מחוץ לאימונים?
אורלביץ': "עכשיו, כשהתחרות נגמרה, יהיה יותר. כולנו עשינו בגרויות וצבא, כולנו משלבים בין הדברים. לידור, למשל, הוציא כבר סינגל לאוויר".
אקרובט מזמר?
דנה: "למדתי במגמת מוזיקה, אני מנגן בגיטרה ושר. לפני חצי שנה יצא הסינגל הראשון שלי, והחברים לקבוצה עודדו ופרגנו המון".
עכשיו, כשההישג הגדול תלוי על צווארם, הם חולמים על השיא הבא. "חשוב לנו לשמור על התואר", אומר אפי, "ואנחנו גם רוצים לגרום לצעירים נוספים להצטרף לענף. חשוב לנו שיבינו את הערך המוסף שלו. אני מניח שהחלום של כולנו הוא שהספורט הזה יהפוך יום אחד לאולימפי ויזכה להכרה גורפת, ועד אז נמשיך להתאמן ולאמן".
