בלילות נטלי אטיאס מרגישה שהיא מתרסקת. שוב ושוב ושוב. תאונת הדרכים הקשה שחוותה חוזרת אליה כשהיא עוצמת את עיניה. "אני מרגישה את גלגל הטרקטור מועך אותי שוב ושומעת את רעש העצמות המתרסקות שלי", היא אומרת.
התאונה אירעה בנובמבר 2015, בזמן אימון קבוצתי ברכיבת אופניים. אטיאס היתה על סף מוות, מורדמת ומונשמת במשך שלושה שבועות ואושפזה בבית החולים למשך ארבעה חודשים. עד היום היא סובלת מכאבים עזים, משברים שלא התאחו ומפוסט־טראומה. למרות זאת, ובניגוד לתחזיות הרופאים, היא חזרה לרוץ, ולא סתם לרוץ — כשנה אחרי התאונה גמאה חצי מרתון באילת ולאחרונה השלימה את מרתון פריז, 42 ק"מ של כוח רצון, זיעה ונחישות. "ריחפתי על המסלול", אומרת אטיאס, שהיתה בטוחה שאף שניצלה בתאונה תישאר נכה כל חייה. "זה היה אושר גדול, חוויה מדהימה ותוצאה של עבודה קשה. הפתעתי את עצמי. זה היה מאמץ גדול ומרגש".
עד התאונה היו החיים של אטיאס, 53, תושבת רעננה, דבש. עם תואר ראשון בכלכלה ובמינהל עסקים היא עבדה כמנכ"לית של חברה לשיווק שתלים דנטליים, גידלה שני בנים (23, 28) עם בעלה ניסים, מנכ"ל חברת קורנינג ישראל, ועסקה בצורה אינטנסיבית בספורט. מלבד ארבעה אימונים בשבוע בסטודיו סי השתתפה בטריאתלונים, רצה בחצאי מרתונים, צללה ל־30 מטרים עומק ונסעה לטראקים ברחבי העולם, ובכלל זה טיפוס של 6,000 מטרים על הר הקילימנג'רו.
בבוקר התאונה יצאה אטיאס עם בעלה לאימון רכיבת אופניים קבוצתית. היא נקטה את כל אמצעי הזהירות הדרושים, חבשה קסדה על ראשה ורכבה אחרונה בקבוצה, בשוליים של כביש צדדי באזור עמק חפר.
"רכבתי בצורה אטית בקבוצה עם שמירה מאחור", היא מספרת. "ואז בשנייה אחת עלה עליי טרקטור. אני לא זוכרת כלום מהתאונה, רק שראיתי משהו צהוב־כתום. הרגשתי משהו אימתני שמתחיל לעלות עליי מצד שמאל ונפלתי. צרחתי. הבנתי שאני לא יכולה לצאת מזה. לא ידעתי שזה טרקטור מעליי. לא ראיתי כלום, אבל מצאתי את עצמי מתחתיו, הרגל קשורה לאופניים. הרגל נגררה, אני נמעכתי, והאופניים נמעכו. שכבתי על הבטן.
נצמדתי עם הידיים. חשבתי שאם אעשה שריר ואאסוף את עצמי זה יהיה פחות נורא, וזה מה שעשיתי. שמעתי רעש של עצמות מתרסקות, והרעש הזה חוזר אליי מדי פעם. בהתחלה לא איבדתי את ההכרה. נתתי לזה לעבור והתרוממתי בהרגשה שלא קרה לי כלום. לא כאב לי.
"עוד לא ידעתי שאני שבורה מהצוואר ועד האגן. צד שמאל שלי נפגע קשה, הריאות שלי נמעכו, היד שלי נמעכה, צלעות האגן נשברו, רגל שמאל היתה קרועה ופצועה, והריאות שלי התנפחו, אבל לא ראיתי את כל זה".
פרמדיק שהיה בקבוצת הרכיבה השכיב את אטיאס על הארץ. "ידעתי שאני בסכנת חיים וביקשתי ממנו שיציל אותי. הוא אמר לי, 'אל תדאגי, לא תמותי'. ניסיתי לא לעצום עיניים כי רציתי לישון. החלטתי להישאר ערה עד שאפגוש רופא".
אמבולנס שהוזעק למקום הבהיל את אטיאס לבית החולים, ושם אושפזה למשך ארבעה חודשים, חודשיים מהם בטיפול נמרץ.
מתי הבנת מה קרה לך?
"בהתחלה לא זכרתי כלום. בוקר אחד פתאום נזכרתי ואז התכווצתי כולי, כאילו אני מרגישה את הטרקטור מעליי מועך אותי. בבית החולים נשברתי. בכיתי המון, כל יום כמו גשם. בחיים לא בכיתי ככה. פשוט ישבתי ובכיתי. לא האמנתי שאני נמצאת בבית החולים ולא הבנתי מה אני, שהייתי ספידי כזאת, עושה פה בכיסא גלגלים כשיש לי עבודה ומשימות, ועכשיו מחתלים אותי ועוזרים לי בשירותים".
שיקום. להרגיש כמו חפץ
בתהליך השיקום שעברה שבה ומדה אטיאס לתפקד. "היו לי כאבים נוראים. הייתי צריכה ללמוד להתלבש לבד, ללכת לבד, להפעיל את הידיים. הלכתי אז בצעדים קטנים, כמו ילד בן שלוש. כל בוקר קמתי בשעה 6:00, התלבשתי ובכיתי, הלכתי במסדרון ובכיתי. עליתי במדרגות ובכיתי".
היית מיואשת?
"היו ימים שבהם הייתי מיואשת, אבל גם היתה בי אופטימיות. אני אוהבת מאוד את החיים ונוטה להסתכל על הדברים הטובים. הבנתי שאני יוצאת למלחמה וצריכה להתמודד עם המציאות. בשיקום ראיתי מראות קשים כמו אדם כרות ידיים ורגליים שיושב בכיסא גלגלים ועושה הכל. זה נתן לי כוחות. הבנתי שאסור לי להתייאש".
מה היה הרגע הכי קשה?
"זמן קצר אחרי שהתעוררתי, כשהבנתי מה קרה לי, נשברתי. הרגשתי מסכנה. חשבתי שאשאר נכה לתמיד. הייתי אשה בטוחה בעצמה והפכתי להיות כלי שלא מחליט שום דבר ולא יכול לעשות כלום ומטפלים בו, והרי אני תמיד עשיתי הכל. הרגשתי כמו חפץ שמזיזים ממקום למקום. היה לי קשה להאמין שאתרומם מהמצב שהייתי בו. הסתכלתי במראה. כל הגוף שלי עבר דפורמציה — השד נמעך, ורגל אחת קצרה יותר היום, יש לי חתכים וצלקות גם בגב. עד אז הייתי גאה בבטן השטוחה, במותניים הצרים ובעור שלי".
התאוששות. שוברת את הסטטיסטיקה
בניגוד לתחזיות הרופאים התאוששה אטיאס במהירות. "השיקום האורתופדי לא היה קשה פיזית כי יש לי מוטיבציה גבוהה. שברתי את הסטטיסטיקות של הרופאים. הריפוי שלי היה מהיר. הכושר הגופני שלי הציל אותי. הרופאים אמרו שאם לא הייתי חזקה, הייתי נשארת שרועה על הכביש".
עם שחרורה מבית החולים החליטה אטיאס לחזור לעשות ספורט. "בהתחלה הלכתי ולאט לאט חזרתי לרוץ. יש לי אחוזי נכות וכאבים איומים כל הזמן. כל יום אני צריכה כוחות נפש כדי להתחיל לרוץ ולהתמודד עם הכאבים והמגבלות של הגוף. היה לי קשה מאוד. עצם בית החזה שבורה ולא תתאחה לעולם. כל בוקר אני קמה וצריכה לעשות מאמץ".
על אף שהשיקום הפיזי הצליח מעל למצופה, אטיאס עדיים סובלת מפוסט־טראומה. "אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי ונוטלת תרופות", היא אומרת, "עד היום אני נתקפת פתאום בכי או כאבים, כאילו אני בתוך התאונה ומתרסקת שוב. זה יכול לתפוס אותי בכל מיני מקומות וזמנים — בלילה או באמצע אימון ריצה. זה מגיע כמו סרט, ללא הודעה מוקדמת, אבל אני נלחמת, לא מוותרת ולא נותנת לזה להשתלט עליי. אני מצליחה להיות חיובית ולא לשקוע".
חזרת לרכוב על אופניים?
"לא. אני גם לא מתכוונת לחזור לרכוב בגלל הפוסט־טראומה".
אטיאס השתנתה מאז התאונה. "בעבר לא פחדתי משום דבר והיום אני פוחדת מכל דבר וחוששת לביטחון האישי שלי", היא אומרת. "יש בי הכרה שמשהו השתנה אצלי בגוף ובמחשבה. קצת איבדתי אמון בעולם. אולי זה יכול לקרות שוב. הייתי אדם זהיר ואחראי וחשבתי שאני חסינה. אני לא מבינה איך זה קרה לי. העולם שלי התהפך לגמרי. היום אני פחות קשוחה ויותר אמפתית. חשבתי שאם אני יכולה לעשות דברים כולם יכולים. היום אני יותר סלחנית, יכולה לבכות מול אנשים ויותר משתפת במה שאני עוברת".
במהלך שנת 2017 נפגעו 289 רוכבי אופניים. 12 מהם נהרגו, 101 נפצעו קשה. אטיאס, שהפכה לעוד נתון בסטטיסטיקה, יודעת שעולם ומלואו מסתתר מאחורי כל נפגע, פוגע ובני משפחותיהם. על הנהג שדרס אותה היא אינה רוצה לדבר. "העניין נמצא בהליך משפטי", היא אומרת.
בעקבות התאונה עזבה אטיאס את עבודתה והיום היא שוקלת את עתידה המקצועי. "אנשים לא מבינים איך אני, הנמרה, הפכתי לחתולה. פעם הייתי עסוקה כל הזמן, רצתי ממקום למקום וחשבתי שלא אהיה אני ללא עבודה, שאני תמיד חייבת להיות יעילה ונחוצה. אחרי התאונה הבנתי שאני זה אני, אני זה לא העבודה, ואפשר לחיות טוב ללא עבודה. אני מעריכה כל שנייה בחיים אחרי שראיתי את המוות עומד לידי ואני צוחקת לו ומוציאה לו לשון. הייתי בסוף וחזרתי ממנו. שלושה שבועות לא הייתי בעולם הזה, ועכשיו אני יכולה ליהנות מכל רגע, מסתם לשבת על ספסל בגינה ולהתבונן מסביב. אני רואה בזה שינוי מבורך".
יש לך מסקנות בעקבות התאונה?
"כשאנשים צועקים או מתעצבנים אני חושבת לעצמי, 'וואו, גם אני הייתי שם'. אנשים לא מבינים שהכל יכול להשתנות בשנייה. מי שמתעצבן או מתרגז בקלות צריך להגיע לחמש דקות למחלקת שיקום ולראות מה עוברים שם".
