שהד בשארה בת ה-15.5 מטירה משחקת סקווש בעמותת "סקוושבונד" ברעננה מאז גיל 10, והפכה בלי להתכוון לסמל של שילוב בחברה הישראלית. אחרי שקטפה מדליות על הישגיה הספורטיביים ואף נכנסה לספרי ההיסטוריה כערבייה הראשונה בנבחרת הסקווש במשחקי המכבייה 2017, נבחרה באחרונה להשתתף בארגון הבין-לאומי למנהיגות חברתית בתחום הספורט, ובפרויקט מנהיגים צעירים עם עוד שלושה ספורטאים (בלבד!) מהעולם. והחלום שלה? להביא את הסקווש לטירה.
כלי לשינוי חברתי
עמותת סקוושבונד הוקמה בשנת 2014 על ידי שלושה: ניצן מורה, יריב בלומברג והלל בלומברג. סקוושבונד עוסקת באינטגרציה חברתית ובהעצמה של ילדים ושל בני נוער, באמצעות סקווש וחינוך. במרכז הסקווש ברעננה מתקיימת פעילות ייחודית שמותאמת לילדים ולבני נוער בלי הבדל רקע, דת ומין. "המטרה היתה להשתמש בספורט הסקווש ככלי לשינוי חברתי, לשילוב ולהעצמה", מסביר ניצן מורה, ממייסדי העמותה. "אני משחק סקווש מגיל עשר, הייתי שחקן ומאמן סקווש. בעיניי ובעיני שותפיי זהו כלי מדהים להתפתחות אישית".
מדוע דווקא סקווש? יש לענף הזה סטיגמה של ספורט של עשירים.
"הסטיגמה מנוגדת בדיוק למה שאנחנו מנסים לעשות בעמותה: להפוך את הסקווש לעממי, פתוח לכולם, לכל המגזרים ולכל השכבות הסוציו-אקונומיות, לכל הפסיפס הרחב שיש בחברה הישראלית. הסקווש מתקיים בתוך חלל סגור, וכך אנחנו מביאים את כולם למרחב ניטרלי, מוגן ובטוח. המשחק עצמו מייצר דינמיקה מעניינת בין השחקנים גם ברמת המפגש ביניהם. הם נמצאים באותו החלל, ולא בשני מגרשים נפרדים כמו במשחקי מחבט אחרים. השחקן מרגיש כל הזמן את השחקן היריב, וכל הזמן יש ביניהם דינמיקה מסוימת וחיכוך. זה משחק של קבלת החלטות מהירות תוך כדי תנועה. אחד החוקים של המשחק הוא שאחרי שאתה חובט אתה חייב לפנות שטח ליריב. כלומר, תהיה הכי טוב שאתה יכול, אבל אתה חייב להיות הוגן.
"לאורך השנים, אחרי שסיימתי את קריירת השחקן שלי והתחלתי לאמן בני נוער, הבנתי שהחיבור האמיתי שלי הוא לאנשים. לראות ילד גדל בתוך המסגרת של הסקווש, לראות איך זה משפיע עליו, לראות איך הוא מתקדם וליצור אתו קשר. כשהקמנו את העמותה שמנו לב שאין אף ילד ערבי שמשחק את המשחק הזה בארץ, והבנו שזה כיוון שאנחנו רוצים ללכת עליו: לחבר מגזרים על המגרש, לחבר מעוטי יכולת ומשפחות ממצב סוציו-אקונומי נמוך, ולתת להם את האפשרות להיכנס לעולם הזה ולייצר למענם חוויה חיובית מאוד בחיים. מהר מאוד הבנו גם, שסקווש זה לא מספיק, ולכן הוספנו בכל אימון קבוצתי שעה של פעילות חברתית, מיד אחרי שעת האימון הספורטיבית. זה מעין מודל שפיתחנו ואנחנו מריצים אותו, ועדיין נמצאים בתהליך בנייה".
מה המטרה?
"המטרה היא להוביל את הילדים, גם במגרש וגם מחוץ למגרש, לשאוף רחוק ולכוון למימוש הפוטנציאל שלהם בכל תחום שהילד בוחר. וכן באותו הזמן, לפתח בילדים את היכולת לעבודה קבוצתית, ולעבודה מול קהל, וכן את היכולת לחבר בין תרבויות וליצור קשרים ומעורבות חברתית".
עמותת סקוושבונד חברה לארגון הבין-לאומי Sport at the Service of Humanity, המפעיל פרויקט מנהיגות חברתית דרך ספורט. הארגון בחר ארבעה ספורטאים מכל העולם, בעלי זיקה חברתית, לפרויקט שנקרא Young Leaders Mentorship Program, וביניהם את שהד בשארה, בת 15.5 בלבד, כשגרירת העמותה המייצגת את מדינת ישראל.
הערבייה הראשונה
שהד בשארה גרה בטירה ולומדת בכיתה י'. כשהיתה בת עשר, תלמידת בית הספר היסודי, נחשפה לראשונה לענף הסקווש, כאשר ניצן מורה ושותפו יריב בלומברג הגיעו לבית הספר שלה והדגימו את המשחק. "ראיתי אותם חובטים כדור לקיר. לפני כן לא הכרתי את המשחק הזה, אבל ממש אהבתי לצפות בהם. מאז התחלתי להתאמן, הצטרפתי לעמותה ואני משחקת סקווש מקצועי. השתתפתי בתחרויות והגעתי להישגים באליפות ישראל בקטגוריית הגיל שלי. כיף לי מאוד, זה ספורט מעניין".
במשחקי המכבייה 2017 שהד (ו-לין פדילה מקבוצתה) היו השחקניות הראשונות מהמגזר הערבי שהשתתפו בנבחרת סקווש במשחקים אלה, ובכך עשו היסטוריה. "אני הערבייה הראשונה שששיחקה סקווש במכבייה, ואני גם הערבייה הראשונה שהגיעה להישגים גדולים בענף הסקווש. זה ממש מרגש בשבילי, גאווה גדולה מאוד. בעיניי, היד עוד נטויה. אני חולמת על ההישגים הבאים", היא אומרת.
בשבוע שעבר, בטקס השנתי של מרכז הספורט "עצמה", הוענקו מלגות הצטיינות לספורטאים המובילים ומענקים למאמנים ולמועדונים מצטיינים מקרב המועדונים שבחסות המרכז, על סך 300,000 שקל. הצטיינותה של שהד והערכים שהיא מובילה הובילו לכך, שבטקס השנתי של "עצמה" קיבלה שהד מיו"ר המרכז, איתן ברק, אות הצטיינות ומלגה מיוחדת על פועלה.
ברק: "שהד היא בהחלט סמל לרוח הספורטיבית, ומשמשת השראה לספורטאים רבים במועדון. התרומה שלה היא מעבר לגבולות הספורט, ואני בטוח שעוד נשמע עליה בעתיד".
"במסגרת הפרויקט Young Leaders Mentorship Program נבחרו ארבעה ספורטאים מהעולם בענפי ספורט למיניהם. אני הכי צעירה", אומרת שהד. "לכל אחד מאתנו צירפו מנטור, שמלמד אותנו מנהיגות חברתית צעירה. המפגש הראשון התקיים לפני שבועיים בארגנטינה, וזה היה מרגש מאוד. במהלך השנה הזו ילמדו אותנו לפתח זהות של מנהיג חברתי באמצעות הספורט. אני עוד לא יודעת לגמרי מה זה אומר, אני לומדת את הנושא בעזרת המנטור שלי, אבל משמח אותי מאוד להשתתף בזה".
איך הרגשת כשנבחרת?
"הייתי שמחה וגאה מאוד. התרגשתי מאוד. המשפחה שלי מעודדת אותי ותומכת בי כל הזמן. אני הערבייה היחידה שהשתתפה בפרויקטים מהסוג הזה, אין הרבה ערבים שיש להם צ'אנס לזכות להשתתף בפרויקטים כאלה. זאת גאווה מאוד גדולה בשבילי. אין בנוף הספורט המקצועי בישראל הרבה קבוצות שניתן לשמוע בהן את השפות העברית והערבית יחד, ואני שמחה להיות חלק מזה. זה הישג שלא תכננתי להגיע אליו. כל מה שרציתי היה לשחק סקווש, כי זה ספורט שאני ממש אוהבת. לא ציפיתי לקבל הזדמנויות כאלה".
איך היה השילוב שלך עם ספורטאים יהודים?
"כשהתחלתי לשחק סקווש היה לי קשה מאוד, בעיקר בגלל השפה. לא ידעתי לדבר עברית ולא הבנתי את ההוראות ואת ההסברים באימונים. ניצן היה ממש מדבר אתנו בפנטומימה. גם חששתי מאוד. חששתי שלא יקבלו אותי בגלל מה ששומעים עלינו, חששתי שיהיו גזענים כלפיי. לשמחתי, התבדיתי. היום הכל אחרת, החברים שלי לקבוצה הם חברים אמיתיים, אנחנו יושבים יחד בהפסקות משחקים, צוחקים ומבלים יחד גם אחרי האימונים. למרות העובדה שהם יהודים ואני ערבייה, יש לי ביטחון עצמי מלא אִתם. יש לי ארבע חברות ממש טובות, יהודיות. אנחנו מדברות כמעט כל יום, קובעות להיפגש, קובעות לשחק יחד. הן מעולם לא היו גזעניות כלפיי, וגיליתי שרוח הספורט עולה על פוליטיקה, על ביטחון ועל מדיניות. כשאנחנו משחקים יחד אנחנו לא חושבים על כלום — כולם שווים, וההבדלים בינינו הם רק ברמת הכושר והספורט".
חולמת בגדול
לדברי ניצן מורה, "אחד הרעיונות שלנו בסקוושבונד היה לקחת ילדים צעירים מאוד, ולהכניס אותם לתוך מסגרת שיגדלו לתוכה באופן טבעי, כאשר מסביבם מתחוללת מציאות של גזענות ושל אי-קבלת האחר. שהד הצטרפה לעמותה בגיל עשר, ולמרות גילה הצעיר כבר היו לה חששות מפגישה עם החבר'ה היהודים. היו לה דעות קדומות, אבל המפגש הטבעי עם ילדים בגילה התעלה על הפער והיום הם חברים טובים".
שהד מדגישה כי הנושא חשוב לה מאוד: "סקווש הוא לא רק ספורט בעיניי. אני מתאמנת ארבע פעמים בשבוע, ובזמני הפנוי עוזרת למאמנים לאמן את קבוצות הילדים הקטנים. אני מאמינה במטרות העמותה, הם עשו אותי חזקה ויש לי ביטחון והרבה חלומות".
מה החלומות שלך?
"אני רוצה מאוד שבטירה יכירו את ענף הסקווש, יקימו מגרשים, ועמותת סקוושבונד תבוא לשחק אצלנו. חבל לי שזה ספורט שלא מכירים כמעט בכלל במגזר, ואם משהו ישתנה בתחום, זה יהיה מרגש מאוד בשבילי. אני רוצה להגיע לאליפויות בכל הארץ ולשחק במשחקים בין-לאומיים. אני חולמת שיידעו בעולם שבאתי מטירה, ושבעיר שלי יהיו גאים בי שאני מייצגת אותם בעולם. ואני חולמת שיהיה שלום".