אור מני (33) מפתח תקווה הוא ההוכחה החיה לכך שאין דבר העומד בפני הרצון. מתוך תשוקה אמיתית לדבר, הוא לימד את עצמו לצלם וגם כאשר איבד את ידו בתאונת דרכים, לא הסכים לשקוע ברחמים עצמיים, אלא מצא פתרונות והמשיך בדרכו.
"אני מאמין שלכל מכשול יש פתרון", הוא אומר, "אין דבר כזה אין - תמיד יש!". ואכן, למרות הכל וכנגד כל הסיכויים, כעבור שנה מיום התאונה שב לצלם, ולאחרונה אף פתח גלריה משלו בקניון האופנה TLV בתל אביב.
לטייל בעולם
הצילום עבור מני החל כתחביב, אבל עד מהרה הפך למקצוע. "מאז ומתמיד נמשכתי לעולם הצילום והעיצוב. כשהייתי בבית ספר צילמתי עם מצלמה קטנה, בעיקר חברים, ועם הזמן זה הלך והשתפר".
הוא מעולם לא למד צילום בצורה מקצועית. להיפך. באחת הפעמים שכבר חשב על כך ונרשם לקורס, ביטל את ההרשמה כעבור מספר ימים.
"החלטתי שאני מעדיף להשתמש בכסף בשביל לקנות ציוד, הם התעצבנו והטיחו בי ש'בלעדינו לא תצליח'", הוא נזכר.
ב־2013 מכר את התמונה הראשונה שלו והבין שזה מה שהוא רוצה לעשות. "זה נחמד שיש 'עוד תמונה במחשב', אבל יש לזה הרבה יותר משמעות כשאנשים מעריכים את האמנות שאתה עושה ותולים אותה אצלם בבית.
"חבר שמתעסק בדפוס מכר לי מכונת דפוס טובה במחיר טוב, לקחתי את זה ולא הצטערתי. התחלתי להדפיס בכמויות מטורפות ומכרתי הרבה תמונות, למוסדות כמו הכבאות והמשטרה וללקוחות פרטיים. מאוד אהבתי את זה. זה דרש ממני להתמקצע בתחום חדש - הדפוס".
כיום רוב הצילומים שלו הם צילומי נוף מיעדים מסביב העולם. מני מסביר כי צילום נוף הוא אחד התחומים המועדפים עליו:
"צילומי נוף גורמים לי להתאהב בארץ, לטייל ברחבי העולם, להכיר תרבויות שונות ונופים חדשים וליצור אמנות חדשה", הוא אומר.
"אני בוחר כל מיני יעדים שנראים לי מעניינים לצילום. אני מאוד אוהב את ארצות הברית, כי היא מאוד מגוונת. בנסיעה אחת אני יכול להיות במקום אחד שבו קיץ ובמקום אחר שבו חורף".
סרט הוליוודי
ואכן, מבין כל המקומות בעולם, ארצות הברית היא ששינתה את חייו, לטוב ולרע. לפני כשנתיים וחצי, במהלך נסיעת עבודה לצילום נופים באריזונה, עבר מני תאונת דרכים, שקטעה את הנסיעה וכן את ידו הימנית.
"צילמנו באיזה מגדלור וכמה רגעים אחרי שנסענו משם, הרכב התהפך בגלל תקלה טכנית. ההתהפכות בשילוב החיכוך עם הכביש, קטעה לי את היד מהמפרק".
מה חושבים באותם רגעים?
"הדבר הראשון שעבר לי בראש זה 'פאק, אני לא יכול לצלם'. יד ימין היתה היד הדומיננטית שלי, וכדי לתפעל מצלמה אני צריך אותה. למזלי, התנדבתי במשטרה ובמד"א אז הצלחתי להישאר מאוד קר רוח ומחושב.
"ראיתי את היד שלי מתנדנדת על איזה גיד, אבל ביחס למקרים אחרים שראיתי, זו היתה 'רק שריטה'. שמחתי שזה לא יותר גרוע".
מני הבין כי הוא חייב להשתלט על הסיטואציה ולטפל בעצמו. "החבר שנהג היה בשוק ולא יכל לתפקד. באותו הרגע הבנתי ש'אם אין אני לי מי לי'", הוא משחזר.
"מיד הורדתי חולצה, והתחלתי ללפף אותה סביב היד ועם היד השנייה הפעלתי לחץ על היד, תוך כדי חיפושים סביבי אחר משהו שיכול לשמש כחוסם עורקים".
למזלו של מני, למקום הגיעו במקרה שלושה מכרים שלו, שהזעיקו את כוחות החירום. "אחד מכונאי, שני לוחם לשעבר בצנחנים ושלישי לויטננט של תחנת הכיבוי המקומית התחלתי לתפעל אותם", הוא מספר.
"ביקשתי מהמכונאי אזיקונים והכנתי לעצמי חוסם עורקים, בהמשך הגיעו גם הפרמדיקים. למזלי, נשארתי בהכרה מלאה כל הזמן והצלחתי לשלוט במצב. בין היתר הצלחתי לעצור את אחד הפרמדיקים, שהתכוון לשים לי חוסם עורקים מעל המרפק וכמעט לקח לי את כל היד".
לחפש פתרונות
הוא פונה לבית החולים הקרוב ומשם במסוק לניתוח חירום בלאס וגאס. "השתחררתי אחרי יומיים וחצי. קמתי על הרגליים והתחלתי להתאפס על עצמי. חודשיים אחרי התאונה כבר טיפסתי על חבלים עם יחידת הבילוש והלכתי על קורות עץ בגובה רב".
ידעת שתחזור לצלם?
"כן. שמרתי על פרופורציות והתחלתי לחפש פתרונות. במשך תקופה ארוכה אחרי התאונה לא צילמתי, ויכולות הצילום שלי נפגעו. אבל לאחר תקופת שיקום של כשנה, חזרתי לצלם בתנאים מגבילים עם חצובה ועזרים נוספים. זה לא נוח, אבל אפשרי".
עם איזה אתגרים נאלצת להתמודד בדרך?
"הכל. כל מה שלוקחים כמובן מאליו בחיי היום יום הופך למשימה מאתגרת - לכפתר כפתורים בחולצה, לשרוך שרוכים בנעליים, להכין אוכל ועוד כל מיני דברים מאוד בסיסיים.
"אתה מוצא את עצמך בסיטואציה של 'אוקיי, זה קשה, מה עושים?' אז מוצאים כל מיני פתרונות יצירתיים. בשום שלב לא הסכמתי לקחת את זה למקומות של דיכאון או ייאוש".
מני אף מצא דרך לחזור לנגן על גיטרה. "בניתי מתקן שמתלבש על היד עם מפרט ואני מנגן איתו. בפעם הראשונה שניגנתי זה היה בבית של ההורים בנווה גן, הם נכנסנו הביתה והדבר הראשון שאמרו לי, בשיא הטבעיות: 'תנמיך'", הוא צוחק.
