גיא שמיר אינו מצליח לשכוח את הבוקר שבו הגיע אל דיר הכבשים וגילה שמישהו רוקן אותו בלילה ושדד את חלומו להיות רועה צאן בישראל. "כבר מרחוק ראיתי שהשער האחורי פתוח והדיר ריק", הוא משחזר.
"איך זה קרה? הבית נמצא במרחק 150 מטרים מהדיר ולא שמענו כלום. מחוץ לגדר עמדו טליות קטנות שעד אז לא יצאו החוצה ואיכשהו נמלטו מהגנבה. עמדתי המום ואז ראיתי את עקבות העדר והלכתי איתן. כשהעקבות הסתיימו בכביש הבנתי שאכלתי אותה.
"אנחנו מתפרנסים מהדיר, מה אני אמור לעשות עכשיו? חשבתי לחזור הביתה ולהגיד להילה ולילדים שנעמיס על הגב את החפצים החשובים ונעוף מכאן. רגע אחר כך חשבתי שאחזור לעבוד בחינוך, כי לשקם את העדר זה סיפור של מינימום 400 אלף שקלים".
מגייסים את ההמונים
אחרי ההלם הראשון החליטו בני הזוג להישאר בחווה ולפנות למימון המונים לשם הקמת עדר חדש. היעד שהציבו: 320 אלף שקלים. הגיוס החל באירוע פתיחה, ובעקבותיו הגיעו אל החווה 500 איש להפנינג ובו מוזיקה, אוכל ומחצלות שנפרשו בשטח. ב־6 באפריל מתוכנן אירוע הודיה שיחתום את המימון בהפנינג דומה.
למה לפנות למימון המונים?
"כי נכנסנו לבור של כ־400 אלף שקלים, עלות העדר שנגנב. כבשה עולה בין 2,000 ל־2,500 שקלים, ומתוך 200 הכבשים שנגנבו 120 היו בהריון. כבשה הרה עולה לפחות 2,500 שקלים, ואף אחד לא מוכר אותן אחרי שהשקיע בהן את מיטב מאמציו. על טלה משלמים 1,200 שקלים.
"כבשים זה עסק שאפשר לגנוב, והגנב הוא בוודאות מישהו שיש לו צאן ויודע איך להתנהל איתו. זה לא רק הנזק הכלכלי הגדול, אלה בעלי חיים שאתה מסתובב איתם כל היום, נותן בהם סימנים ומכיר את הכעסנית ההיא, את הנמוכה ההיא ואת הלבנה הגבוהה.
"כשכבשה ממליטה בידיים שלך נוצרת אינטימיות. יש כאלה שיש להן כוכב על המצח, ויש כאלה שיש להן סיפור, כמו אבוקדו שהלכה לאיבוד ונמצאה במטע האבוקדו וכך קיבלה את שמה.
"אני עדיין מריץ בראש את כל תמונות הכבשים שהיו וחושב איפה הכבשה האדומה ההיא ומה המליטה הפעם. זה כמו לאבד חברים. היו אפילו כבשים שקראתי להן על שמות הילדים שלי. כשעמדתי בדיר הריק באותו היום המחשבה הראשונה היתה שהם הלכו בדרך כל בשר. כמה שמחתי כשפתאום מצאתי בחורשה את מֵיוֹ, שנקרא על שם הבן הבכור שלי".
איך מצאת אותו?
"באותו לילה נשארו כאן שמונה טליות. הפצנו את דבר הגניבה בכל הארץ ופנינו כמובן למשטרה. פתאום מישהו התקשר אליי ואמר שראו כבשים בצד הדרך. טסתי לשם ומצאתי 24 כבשים וזיהיתי מיד שהן שלי.
"עכשיו אנחנו מנסים לבנות מחדש את העדר. אין עזרה ממוסדת לדבר כמו שקרה לי, אבל יש בארץ לא מעט אנשים טובים שעוזרים. יש בעולם הרבה יותר רצון טוב מרצון רע, למרות שהרע יוצר אפקט גדול יותר. גם אני אוהב לעזור לאחרים, וזו אחת הפעמים היחידות בחיי שאנשים רוצים לעזור לי. הבנתי שאם אייצר משפך גדול שיקלוט את העזרה אוכל לתרגם אותה לעדר כבשים".
לישון מסביב לקמין
הילה (34) וגיא (36) גרים בתוך טבע פראי ביישוב כליל, יישוב אקולוגי שאינו מחובר לרשת החשמל. המרווחים שבין הבתים גדולים, וההרגשה היא שאתה חי מבודד, מוקף במטעי זיתים ובחורש גלילי יפהפה.
הם נפגשו בקמבודיה, בטיול שאחרי הצבא, ולפני תשע שנים הגיעו לכליל. ביתם בנוי מלוחות דיקט ופלסטיק, ועל האדמה מונחות מחצלות. בחורף ישנים מסביב לקמין ובבוקר דוחקים את המזרנים אל מאחורי הספה או הפסנתר.
את החשמל מפיקים מפנלים סולאריים, וביום מעונן אי אפשר להפעיל מכונת כביסה. צרכן החשמל העיקרי הוא המקרר, ומלבדו מטעינים מדי פעם את המחשב הנייד ואת הטלפונים. בלילה מאירים בתאורת לד. יש קצת עצי פרי וגינת ירקות חורף, ואת השאר משלימים בקנייה בכפרי הסביבה, אצל הירקנים ובמכולת.
שלושת ילדיהם, מֵיוֹ לֵב (8) טַאוֹרִי (6) וטַטְלִי סוּ (מים מתוקים בטורקית), לומדים בחינוך ביתי. "בחרנו למענם שמות שנותנים להם התחלה נקייה, כמו מילה יחידאית בתנ"ך", מסביר שמיר.
שניים מהם נולדו בדורם הסמוך, המשמש חדר השינה של ההורים בחודשי הקיץ. משחקי הקופסה וכלי הנגינה שלהם פזורים מסביב, לצד הבגדים והנעליים.
השטח שייך לתושב אחר ביישוב שחוכר אותו מהמדינה. "באנו לכאן בראש פשוט, היתה סככה והוספנו קירות", אומר שמיר. "אנחנו אנשים ששמחים בחלקם, ולא מן השפה ולחוץ. אנחנו באמת רוצים לחיות ככה".
להתגלח על החיים
גיא נולד וגדל בתל אביב, והילה בגן יבנה ובאשדוד. "העולם פתוח ואתה יכול לבחור בו את דרכך, אבל בגדול אתה מתוכנת לדרך מסוימת", אומר שמיר.
"זו דרך שכוללת תעודת בגרות, צבא, טיול, אוניברסיטה. ואם אתה מתבלבל לרגע היחידה להכוונת חיילים משוחררים תחזיר אותך למסלול. ככה נוח למדינה לשלוט בחברה, כמו שאני רוצה שעדר הכבשים ילך אחריי.
"גם אני הייתי במסלול שכלל תיכון, שירות ביחידה מובחרת במודיעין, קורס קצינים. השתחררתי בדרגת סרן. אני אוהב ללכת קדימה וליהנות מהיכולות שלי בכל תחום, ורק בדיעבד הבנתי כמה המערכת לא ממצה את היכולות שלנו. קלטתי את זה כשהשתחררתי מקבע ויצאתי לטייל בעולם לבדי, ובפעם הראשונה בחיי לא הייתי חלק משום מערכת.
"עם הילה יחד גיליתי את מפגשי הריינבואו, שהם מעין שבט מודרני ותרבות אלטרנטיבית, שמקיימים פגישות בטבע. עד אז לא ידעתי שיש היפים בעולם, וכשלמדתי מהם לנקות שומן בישול באמצעות אפר מהמדורה הבנתי שיש הרבה דברים על העולם שאני לא יודע. נכנסתי למסע של שאלות. שאלתי את עצמי מה למדתי עד עכשיו ואיך גם את זה כבר שכחתי. חזרתי הביתה אחר. הייתי רשום ללימודי כלכלה ושיווק באוניברסיטת תל אביב והבנתי שצריך לשנות מסלול".
פגישת הריינבואו הבאה שבה השתתפו היתה ביער יתיר בדרום, ואחרי מגורים של חודש וחצי באוהל כבר לא חזרו להתגורר בבית. "לא הצלחתי להירדם במיטה בבית של ההורים, הרגשתי כמו חיה בכלוב", אומר שמיר.
"חיפשנו מקום להכות בו שורש ולהקים משפחה ופגשנו מכר שגר בשטח הזה בכליל, והוא אמר שיש מקום. הבאנו איתנו לפה גזייה ומעט תפוחי אדמה ואורז בתיק, חשבנו שנעשה כאן לילה ונמשיך הלאה, אבל מיד ידענו שהגענו לגן עדן. אתה באמצע הטבע, יש לך גג מעל הראש ומה שבכוחותיך לעשות - זה מה שיהיה. בניתי מטבח מינימלי בעזרת חברים ולמדתי להתגלח על החיים שלי. עבדתי חצי שנה בחברה שמקימה אוהלים בתמורה לאוהל שבו חיינו".
זורמים עם הסקרנות הטבעית
הילה שירתה בצבא ונסעה לטיול ארוך בהודו ובמזרח, וגם בה התחולל השינוי בתקופה הזאת בחיים. "חשבתי על לימודים אלטרנטיביים אבל ידעתי שארצה לטייל הרבה", היא מספרת.
"טיילתי המון שנים, בהתחלה לבד ואז פגשתי את גיא. בטיולים הבנו שנבחר בצורת חיים שונה מהמקובל. עד אז לא ידענו שיש דרכים אחרות לחיות, כמו ללדת בבית ולחנך בחינוך ביתי".
שיטה שנויה במחלוקת בעיני רבים.
"בעינינו חשוב מאוד ונכון שהלידה תהיה טבעית ושהילדים שלנו יגדלו בלי פחד, יכניסו דברים לפה ולא ירגישו שמדכאים את הסקרנות הטבעית שלהם. עוד לפני שילדתי ידעתי שאבחר בלידה טבעית ושכל עוד לא יהיה לי צורך כלכלי לעבוד אגדל אותם בבית.
"נראה לי מיותר לשלוח ילד בן שלוש למסגרת כשהדבר היחיד שמעניין אותו זאת אמא שלו. ת'כלס, רוב הנשים העובדות מממנות את מסגרות הילדים. אז אני איתם, זורמת עם הסקרנות הטבעית שלהם ונותנת כלים למה שמעניין אותם. הם לומדים לקרוא לפי הבשלות ומתוך סקרנות ולהט פנימי. בבית אנחנו לא מחוברים לחדשות, אבל כשהם חוזרים מסבא וסבתא הם שואלים".
ומה סבא וסבתא ואומרים על אורח החיים שלכם?
"אף אחד לא התנגד למגורים בטבע, אבל קיבלנו המון ביקורת, בעיקר על הלידות בבית. עד לפני שנתיים היה לנו פאנל קטן שהספיק רק כדי להדליק נורה בלילה ולהטעין את הטלפון ולא היה מקרר. לי היה נחמד מאוד ככה כי ממילא אני לא קונה מוצרי חלב ומבשלת כל יום אוכל טרי. כולם מסביב נתנו לנו עצות, אבל ככל שהילדים גדלים מזהים את האיכויות שנובעות מחיים כמו שלנו".
לישון עם הכוכבים והירח
המקלחת שלהם שוכנת במבנה קטן ובו תנור גז קטן, והשירותים, ששוכנים בכיוון ההפוך, פועלים על מערכת ביוגז שממחזרת פסולת ביתית לגז בישול וקומפוסט.
"כשאני קם לשירותים בלילה אני רואה את הכוכבים והירח", אומר שמיר. "לחיים קרובים לאדמה יש קשיים משלהם, אבל הרבה יותר קשה לחיות בעיר. אפילו אוויר אין לך, והכל נמדד בכסף".
בתקופה הראשונה עבד עם ארגון "שומרי הגן" ויצא עם ילדים מיישובי הסביבה לטבע. לפני חמש שנים התיידד עם רועה צאן מקומי וגילה עולם חדש.
"הבן שלו לא רצה להמשיך בדרכו, ואני הפכתי לשוליה של רועה צאן", מספר שמיר. "הייתי חסר כל מושג בתחום אבל גיליתי שמדובר ביונק שבסך הכל די דומה לבני האדם. הוא זקוק לאהבה, למספיק מרחב ואוכל ולשגרת יום קבועה ומיטיבה, כלומר כזאת שנוחה לו ולא רק לך.
"בקיץ צריך לצאת למרעה ב־4:30 לפנות בוקר כדי לחזור לפני השעות החמות. וצריך להבין בהמלטות ולדעת לעזור במקרה הצורך. אחרי שותפות של שלוש שנים המשכתי בדרך עצמאית. התחלתי מ־30 אמהות והחלטתי כמה להשאיר בחווה וכמה למכור ובהדרגה הגדלתי את העדר".
אפשר להתפרנס מזה?
"כן, אבל הבעיה היא שהמדינה פתחה את שערי יבוא הטלאים מחו"ל והורידה את המחיר למגדלים המקומיים. זאת התעללות בחקלאים שגם ככה אינם עשירים".
לאחר הגניבה הגביה שמיר את הגדרות, הגדיל מאוד את מספר הכלבים - אחדים מהם רועים אסיאתיים בעלי מראה מאיים - והקיף את המקום במצלמות והוא עוקב אחריהן מהטלפון הנייד שלו.
"התעסקתי יותר במרעה ופחות באבטחה", הוא אומר, "ואני מודה שגם הייתי שאנן. היו לי כלבים תוקפניים, אבל אנשים מהכפר התלוננו אז דיללתי. היום יש גם תאורה והדיר הוא יעד מבוצר. לפעמים אני אפילו ישן שם בלילה. הלוואי שנוכל להישאר בכליל, אבל מה שברור הוא שאם ניאלץ לעבור נעבור עם המקנה".
