דניאל סמפרולה (33) לא הייתה מוכנה להפתעה הזאת בפגישתה עם ישראל. היא נולדה למשפחה נוצרית, התגיירה ובמשך שנים חלמה לבקר בארץ. במקום מגוריה, גרינוויל בדרום קרוליינה, נדהמים מחוקרת הסביבה והאקלים בעלת הבלונד הגולש שרואה בעצמה שגרירת העם היהודי.
גם שלושת הבנים שהיא משמשת להם משפחת אומנה עם בעלה אנדרו הם דרך להיכרות עם העולם היהודי. השבוע, במסע האמהות של ארגון "מומנטום" בצפת, היא הצליחה להגדיר מחדש את הקשר שלה למדינת היהודים.
"כשהתקבלנו בברכת 'ברוכות הבאות הביתה לארץ אבותינו' חשבתי לעצמי, הלוואי שהיו בי גנים יהודיים. קיוויתי, עשיתי בדיקת די־אן־איי, אבל מקור המשפחה שלי מאנגליה. פתאום נולד קונפליקט, כי אם ישראל היא לא ארץ אבותיי, אני צריכה למצוא מה היא בשבילי.
"הבנתי שישראל היא הבית הרוחני שלי. כשאחזור לארצות הברית אנסה להסביר לכולם מה חוויתי כאן".
והם יבינו?
"במקום שבו האנטישמיות מתבטאת לאו דווקא ביריות בבתי כנסת אלא באמירות כמו 'את לא נראית יהודייה' זה יהיה מאתגר. איך בדיוק מצפים שתיראה יהודייה?".
כמו דג מחוץ למים
סמפרולה גדלה בדרום פלורידה, במקום שבו כולם מלבדה היו יהודים. "חגגתי את חג הפסח, צמתי ביום הכיפורים והלכתי לבית הכנסת כי זה מה שעשו חבריי. לא חשבתי על היהדות, היא פשוט הייתה חלק מחיי.
"כשעברתי לדרום קרוליינה לא היו סביבי יהודים כלל, ופתאום הרגשתי כמו דג מחוץ למים כי חסרו לי התרבות והדת היהודית. למרות שהייתי נשואה לנוצרי התחלתי לחשוב על גיור. בהמשך התגרשתי ונישאתי לבעלי השני, שגם הוא אינו יהודי. אחרי שנים של ניסיונות להביא ילדים לעולם החלטנו להיות משפחת אומנה".
ולמה החלטת להתגייר?
"כי הבנתי שלא אוכל לגדל ילדים אל תוך האמונה היהודית אם לא אהיה כולי בתוכה. רוב האנשים בדרום קרוליינה לא פגשו ולו יהודי אחד מימיהם. כולנו מכירים את האנטישמיות ואת המצב הפוליטי בארצות הברית. במדינת דרום קרוליינה מותר לארגוני האומנה לסרב למשפחות יהודיות שמעוניינות לשמש בית אומנה לילדים.
"ברוב המקרים הילדים נחשפים לנצרות בלבד. חשבתי שאם אוכל לגרום לילדים להרגיש שהאם המאמצת שלהם הייתה טובה, דואגת ואוהבת, הם יישאו את ההרגשה הזאת איתם לשארית חייהם ויראו את ההשפעה החיובית של היהדות. הם לא יאמינו לסטראוטיפים".
לא פשוט להתגייר באמצע החיים כשכולם סביבך נוצרים.
"הדבר הקשה ביותר היה ללמוד לנהל חיים יהודיים ביום־יום, לא רק בשבתות ובחגים. זאת גם הסיבה שהצטרפתי למסע הזה. אם יש יהודים בסביבת מגוריי הם נמצאים בארון.
"המשימה שקיבלתי עליי היא להכריז בקול שאני יהודייה. לא רציתי להיות מיסיונרית אלא לתת דוגמה טובה של ערכים יהודיים בעולם, להוכיח שאנחנו לא כל כך שונים אלה מאלה בסופו של דבר".
משימה לא קלה.
"נכון. בין חבריו של בעלי למשל אני היהודייה היחידה שהם פגשו מאז ומעולם, וחשוב לי להיות נציגה טובה ושגרירה ראויה. תמיד יהיו קעקועים על גופי ותמיד אהיה נשואה למישהו שאינו יהודי, אבל אף אחד לא מושלם. הרב שלי אמר לי, 'אל תדאגי. לכולנו יש קעקועים. אצל אחדים מאיתנו הם על הנשמה, ואצלך רואים אותם על הגוף".
לבכות ביחד
סמפרולה היא לא הפרופיל הקלאסי של המצטרפות למסע של מומנטום. מרביתן נולדו למשפחות יהודיות אך אינן חיות חיים יהודיים ומבקשות לחזק את הזיקה לדת ולמדינה.
יותר מ־500 מהן הגיעו לכאן השבוע מכל העולם כדי להשתתף במסע שיחזק את הקשר בין ישראל ובין יהודי התפוצות.
את יומן הראשון הן בילו בתל אביב. ביומו השני של המסע הצטרפתי אליהן בצפת. קסם הסמטאות והמבנים מהמאה ה־16 עושים את שלהם, וההתרגשות מוחקת את הפערים שיוצרים הפרשי הגילים והשפות השונות.
הן מרותקות להסברים בבית הכנסת יוסף קארו. בתום הסיור הן מקבלות זמן חופשי לשופינג ולומדות מהישראליות שיעור בהתמקחות על מחירים. למחרת הן ממשיכות לטבריה ואחר כך לירושלים, למצדה ולים המלח.
בין הנופים נרקמות החברויות והשיתופים קולחים. לכל אחת יש סיפור משלה ודרך שעברה עם עצמה ועם משפחתה וסביבתה. סוניה מג'ורג'יה, למשל, גילתה שהיא יהודייה רק בעשור הרביעי לחייה וג'ניפר ממקסיקו סיטי מלמדת את ילדיה לדבר יידיש.
כולן אמהות לילדים עד גיל 18, כולן קנו את כרטיס הטיסה ־ מבוסטון, מסידני, מיוהנסבורג ־ והארגון סבסד את השהייה שלהן כאן. מקצתן הגיעו בקבוצות גדולות ומגובשות וחלקן הגיעו לבד.
אחדות מהן גילו שהן מתגוררות באותה עיר גדולה, במרחק עשר דקות נסיעה זו מזו, והחליטו לחגוג את החגים יחד מעתה, אף שלא הכירו זו את זו לפני ביקורן בישראל.
איתן באוטובוסים יש גם קבוצה קטנה של ישראליות, שלוקחות על עצמן לספר לאורחות איך שולחים ילדים לצבא. "יש המון רגעים מרגשים", אומרת אחת מהן, "למשל, כשעמדנו יחד במעגל במרכז פרס לשלום ופרצנו בבכי כשהשמיעו את התקווה".
הארגון מוכר היטב בכל יבשת אמריקה, בדרום אפריקה ובאוסטרליה, ודנה סנדר־מולה שעומדת בראש מומנטום ישראל מעידה על ביקוש גובר.
"בשנים האחרונות הפעילות מתרחבת גם לאירופה. כשהנשים יחזרו לביתן תמתין להן שנת פעילות משותפת בנושא ערכים וחגים יהודיים ופעילויות שונות למען ישראל. פה ושם יש נשים שמחליטות לעלות ארצה, למרות שזאת לא המטרה שלנו. גם אין לנו שום כוונות מיסיונריות".
הסרטן הכה שנית
מבחינת שרון ברנט (54) מקליפורניה יש למסע הזה עוד צד, והוא בעל חשיבוות מיוחדת. לאחר שהחלימה בפעם השנייה מסרטן השד הגיעה לישראל כי הרגישה שזאת הדרך הנכונה ביותר בשבילה להתחיל את חייה מחדש.
"כל השנים הייתי מנהלת שיווק בחברת קוסמטיקה גדולה", היא אומרת. "יש לי תאומים בני שבע, ג'ייקוב וג'ושוע. אני אוהבת אותם אהבה עזה, אבל בזמן האחרון החיים היו מאבק בלתי פוסק והייתי תקועה בניסיון להיות חזקה.
"בפעם הקודמת הסרטן התגלה מוקדם, ובפעם השנייה הוא היה הרבה יותר אגרסיבי. עברה עליי שנה מתישה של טיפולי כימותרפיה, ניתוח ושאלות בנוסח 'למה דווקא אני?'. הרגשתי שאני צריכה חיזוק.
"הביקור בישראל היה ממש מתנה בשבילי. כדי לחזור ולהתמקד בעצמי הייתי מוכרחה לנשום, לקחת הפסקה מהכל וללמוד מחדש מה ייתן לי משמעות".
למה דווקא בישראל?
"כי רציתי להיות עם אנשים דומים לי. הנשים שפגשתי כאן יהיו אחיותיי לחיים, והקשר בינינו יימשך כי הוא נוצר סביב למידה והבנה עמוקה של ערכים. כשאחזור הביתה אעבד את כל זה, אקח את מה שאני יודעת, אתן לו יותר משמעות ואלמד את ילדיי. אני מקווה שכשאחזור תהיה לי ראייה רחבה יותר של תמונת חיי ואוכל להיות אמא טובה יותר".
קארן דיפיאטרו מאטלנטה, ג'ורג'יה, סמנכ"לית כספים, אם לשלושה, חלמה במשך שנים לחגוג בת מצווה. השבוע, בגיל 54, היא תזכה להגשים את חלומה בכותל המערבי עם 500 חברותיה למסע.
"גדלתי בניו יורק בבית דתי והייתי ילדה של אבא", היא מספרת. "כשהייתי בת 11 אבי נפטר מאירוע לב. כשהגיע זמן בת המצווה שלי אמא אמרה שלא נחגוג. היא הסבירה שזאת טרחה גדולה מדי ושזה לא כל כך חשוב כי אני בת.
"זה תמיד הטריד אותי. ניסיתי לחגוג עם כל אחד משלושת בניי בבר המצווה שלו וזה לא הסתדר, בכל פעם מסיבות אחרות. מצחיק שאין לי פרטים על החגיגה המתוכננת כי מארגני המסע דאגו לכל, אבל אחגוג עם נשים שאני מרגישה שאני מכירה מאז ומעולם. המסע הארוך הזה גורם לי להרגיש שנולדתי מחדש כיהודייה".
"המסע הזה טוב יותר מפסיכולוג ומהעצמה נשית גם יחד", אומרת לימור הלוי (49) מאבן יהודה, עורכת דין פלילית ואחת הנציגות הישראליות במסע. שנים רבות שירתה הלוי בתפקיד תובעת במשטרה וסניגורית בפרקליטות.
"נפרדתי מבעלי ומהילדים לשמונה ימים ואני בוחנת את הארץ בעיניים של תיירת. יש המון הרצאות מרתקות על חוכמת היהדות, יש עבודה רוחנית ויש בעיקר משהו שמחבר בין כולן: השורשים והסיפורים מהבית שפתאום מקבלים ממד רוחני בארץ ויוצאים החוצה כמשהו חם מאוד.
"האורחות מפרגנות לנשים הישראליות ומתייחסות אלינו כאל נשים חזקות שחיות במקום קשוח ומשרתות בצבא, קצת כמו גל גדות בוונדר וומן. פתאום אני גאה מאוד בדת שלי ומבינה כמה אנחנו מבורכים שנולדנו כאן וכמה כוח יש בזה".
התשובה לאנטישמיות
בארגון "מומנטום" (לשעבר JWRP – Jewish Women’s Renaissance Project) מאמינים שהשינוי בעולם היהודי יבוא מהאמהות, מעצם השפעתן על משפחותיהן. את הארגון הקימו שמונה נשים בשנת 2008 כדי לעורר השראה בקרב נשים דרך ערכים יהודיים כמו אחדות, שלום בית, תעוזה, כבוד וערבות הדדית.
היום יש בו 35 אנשי צוות ומאות מתנדבים בעולם. פרויקט הדגל הוא תוכנית מומנטום שנעשית בשיתוף משרד התפוצות ומשרד ראש הממשלה. התוכנית נמשכת כשנה ושיאה במסע של שמונה ימים בישראל. האמהות מסיירות ברחבי הארץ וחוות התנסויות שמלמדות אותן על ההיסטוריה ועל המורשת היהודית. עד כה ביקרו במשלחות כאלה 20 אלף נשים בקירוב מ־29 מדינות. "דווקא כשהאנטישמיות בעולם גוברת", אומרת מייסדת הארגון לורי פלטניק, "חשוב לנו להראות שהקהילות היהודיות ברחבי העולם לא מנותקות ומעוניינות בביסוס היחסים עם מדינת ישראל ובחיזוק הזהות היהודית. אמהות הן כידוע הכוח המאחד וה'דבק' של המשפחה, הגרעינית והמורחבת".
