לישון תחת כיפת השמיים, להתקלח בכפכפים, לאכול פתיתים מסירי ענק בנפח 30 ליטר, ולהימרח באלתוש מבוקר עד לילה — נשמע לכם כמו חוויות השמורות לילדיכם? אז זהו, שלא רק. קבלו אותם: "הצופיפניקים החדשים", או ליתר דיוק, הוותיקים. עשרות הורים ברחבי השרון, שרואים בחופש הגדול הזדמנות לחזור לשטח, ולחוויות הילדות וגיל הנעורים.
"אצלי כולם עברו בצופים. עכשיו יש לי שתי בנות בתנועה, מאי בת 11 ומור, הבת של אשתי מנישואים קודמים, שהיא בת 16. יש לי עוד בן בגיל 31 ובת בגיל 27, וגם בילדותם התנדבתי", מספר ליאון אזולאי, מתנדב פעיל בשבט "אופק" ברעננה. "אני עומד לצאת לארבעה ימי חלוץ, ואחר כך אשאר כמה שיצטרכו אותי".
מאין הנכונות לעצור הכל ולצאת ליער?
"כיף להיות פעיל ולהימצא בסביבת אנשים איכותיים. כשאני נמצא בסביבה כזאת, זה עושה לי טוב, ונותן לי סיפוק עצום".
מה תחום האחריות שלך ביער?
"אני מתעסק בלוגיסטיקה ובבישולים. האהבה האמיתית שלי זה לבשל. הייחודיות שלי היא במנות גדולות; לבשל אורז אחד-אחד, להכין שניצלים בכמויות של 600 מנות. מפעילים אותי בעיקר בתחומים האלה".
אז אמנם זה נשמע כמו תורנות מטבח בצבא, אבל אלפי הילדים שיוצאים מדי שנה למחנות הקיץ יאשרו, שגם ה"צופה צועד על קיבתו", וצריך שיהיה מי שיבשל לו.
גיבוש הורים
ענת אמיר וינגרסקי, אחראית המטבח בשבט "רכס" בכפר סבא, משתפת בסודות המטבח הצופיפניקי: "ארוחה של פסטה בולונז הולכת הכי טוב. זאת ארוחה שתמיד מצליחים בה. גם מפתיע מאוד לראות כמה הם אוהבים את השקשוקה".
בתחום הקולינרי יש חידושים מהשנים האחרונות?
"יש יותר טבעונים. עוד לפני כן התחלנו ב-meatless monday. כל יום שני במהלך המחנה זה יום בלי בשר, ואם לא יוצא שהמחנה הוא ביום שני, אז בוחרים יום אחר. ביום הזה הארוחות צמחוניות, ומאז שיש טבעונים, נכנס למודעות נושא העדשים. גם טחינה גולמית אנחנו מקבלים יותר".
רקפת לביא: "אני לוקחת כמה ימי חופש ובאה בכיף. מתרגלת למזג האוויר תוך שעה, מקפלת שרוולים, חותכת ירקות באהבה. זה נורא נורא כיף"
למחנה הקיץ הראשון יצאה ענת לפני 12 שנים, וגם היום, כשבתה כבר בת 22, היא מקפידה להתייצב. השנה תהיה שנתה האחרונה בתפקיד אחראית המטבח. "גם אימא שלי הייתה מגיעה למחנה כשהייתי חניכה בשבט בפתח תקוה", מספרת ענת. "אני עושה את זה כי אני נהנית, לא כדי להיות עם הילדים. אני כבר מכירה את רוב ההורים שיוצאים למחנה הקיץ. יש לי משם שתי חברות טובות, שאחת מהן הגיעה להיות הגזברית של ההנהגה. אנחנו כל הזמן צוחקות, שגם בגיל 50 אפשר ליצור חברויות טובות".
נראה, כי החברותא, שנפגשת לה ביער מדי קיץ, אינה מתפרקת עם אוהלי הקונסטרוקציה. בתנועה יש קבוצה מגובשת של הורים. "יש אותם האנשים הקבועים, שתמיד שם. אנחנו בקשר גם מעבר למחנה הקיץ. בילינו יחד ביום העצמאות, ואנחנו מבלים יחד בערבים", מספר ליאון. רקפת לביא, אימא משבט רכס, מסכימה: "אחת ההנאות במחנה זה לפגוש את ההורים האחרים. יש מגוון מקצועות ותחביבים, וזה נורא כיף".
אולי פשוט קשה לכם לשחרר את הילדים?
ליאון: "אני רואה את הבגרות של המדריכים הצעירים, ואני ממש לא חושש לשחרר את הילדים שלי. נהפוך הוא. זאת קבוצה אחראית מאוד. אני מקנא בהם וביכולות שלהם. לא בטוח שאני יכול לעשות את מה שהם עושים".
מאיה אנוך, אם לשלושה משבט רכס, מחזקת את דבריו של ליאון: "יש הזדמנות לראות את הנוער בפעולה, מהצד, כמו זבוב על הקיר. אנחנו לא מתערבים להם. מי שבונה את המחנה זה הנוער, ופתאום את רואה אותם לא כמו בדרך כלל. במעורבות, בתרומה, בחברות החזקה שיש ביניהם. פתאום אני רואה את הבן שלי עם חניכים, וזה משהו שאין לי הזדמנות לראות ביום-יום".
לישון באוהלים
בעידן שבו ילדים בגיל 12 כבר נבוכים מנוכחות הוריהם במפגשים חברתיים, קצת מפתיע שהם מסכימים שאימא או אבא יצטרפו אליהם למחנה. אך מתברר שיש גם כאלה שדווקא מרוצים. "הם אוהבים את זה. למרות העובדה שאני בקושי נפגש אִתם, הם שמחים שאני שם בסביבה", אומר ליאון.
אלה משבט רכס, שעולה לכיתה ח', בתה של רקפת, מספרת: "הכי כיף שאימא באה. כשיש בעיה אני יכולה לבוא אליה, אבל לרוב אני רואה אותה רק במטבח. בשנה שעברה גם אבא שלי השתתף".
ליאון, מה הדבר שאתה הכי אוהב במחנה?
"לראות את הילדים מאושרים. העבודה קשה, סיזיפית, חם ולא נעים, אבל כשרואים את הילדים מאושרים זה עושה לך טוב. גם לראות את ההורים המתנדבים, אנשים שמשקיעים הרבה מעבר, זה מרומם".
ליאון אזולאי: "העבודה קשה, סיזיפית, חם ולא נעים, אבל כשרואים את הילדים מאושרים זה עושה רק טוב. גם לראות את ההורים, שמשקיעים הרבה מעבר, זה מרומם"
ענת, זה לא מאתגר, לישון פתאום בשטח?
"זה טבעי בשבילי. אני מקפידה לקחת את המזרן המתקפל שלי, בלעדיו אני חושבת שכבר לא אצליח לישון בשטח. יש לנו אפשרות לישון באוהלים, אבל אני מעדיפה לישון תחת כיפת השמיים. יש מיטות שטח, אז אם המיטה ישרה, אפרוש עליה את המזרן".
בעבור מאיה אנוך, השינה בשטח היא דווקא האתגר הגדול ביותר: "לי הכי קשה לישון בשטח. בתוך ילדה עשיתי את זה בקלות רבה, אבל אני כבר ממש מרגישה שזה לא בשבילי. לא כיף לי לישון שם, אבל אני זורמת. זה שווה את היום-יום".
להתנתק מהשגרה
על דבר אחד אין עוררין: האתגר הגדול ביותר הוא, בלי ספק, השירותים הכימיים. הרוב המכריע של ההורים בחר בשירותים כחוויה הכי פחות נעימה. והצ'ופר הכי גדול? "הפינוק של מקלחת בערב, עם מים חמים", מספרת ענת.
בימים שבהם נראה כי העבודה היא כבר חלק בלתי נפרד משגרת יומו המחויבת של האדם, והטלפון הוא כף ידו השלישית, נדיר לשמוע על חוויות שמאפשרות התנתקות מוחלטת מהשגרה.
בחיי היום-יום, רקפת לביא עובדת כעורכת באוניברסיטה הפתוחה, אבל כבר שבע שנים שאינה מוותרת על הגיחה ליער, עם בנותיה, חניכות שבט רכס. "אני לוקחת כמה ימי חופש ובאה בכיף. מתרגלת למזג האוויר תוך שעה, מקפלת שרוולים, חותכת ירקות באהבה. זה נורא נורא כיף".
גם מאיה אנוך מוצאת מפלט בין עצי היער: "ביום-יום אני מתעסקת בשיווק דיגיטלי. זה מעבר חד, מלהיות כל היום מול המחשב ליציאה לשטח, וזה פשוט תענוג".
האם מצליחים להתנתק מהעבודה?
"אני חושבת שיש התנתקות נדירה". רקפת מעלה זיכרונות: "אני זוכרת שלפני כמה שנים, ראש העירייה לשעבר הגיע בתור הורה מתנדב, והוא היה חמוד מאוד. חתכנו סלט ביחד, והשתדלתי מאוד שלא להציק לו עם הבעיות של העיר".
אז בסופו של דבר, בתוך כל האינטנסיביות של הבישולים, הלוגיסטיקה והחום הצורב, מה כיף כל כך?
"זר לא יבין זאת. אולי זה קצת לחזור לילדות, לזיכרונות של פעם. אי אפשר להסביר את זה. זה חיידק".
