במשך 12 שנה, בכל יום רביעי, נפגשים סביב השולחן הגדול בבית קפה מרכזי ברעננה 30 גברים, רובם בעשור התשיעי לחייהם. כל עובר ושב יבחין באהבה העזה, שצצה מבעד לחזות הקשוחה ולספלי הקפה השחור.
בלב המפגש הקבוע עומדת חברות אמיצה — חברות שנוצרה מאות קילומטרים מכאן, במעמקי הים, בשטח האויב. הקשרים שנוצרו שם, כך הם מעידים, חזקים מאהבת אחים; קשרים שעמדו בהצלחה בסערות הים והקרב, ולא התרופפו במשך 60 השנים שחלפו מאז.
צילום: אסף פרידמןצילום: אסף פרידמן
צילום: אסף פרידמן
(צילום: אסף פרידמן)
30 הגברים שיושבים סביב השולחן הם מראשוני הצוללנים של צבא ההגנה לישראל. הם מתכנסים "באש ובמים", מגיעים מכל קצוות הארץ, כמתייצבים למבצע צבאי בלב השכונה השקטה. גם חבריהם ליחידה שעברו לחו"ל יודעים מתי ולאן להגיע בביקורם בארץ. יחד הם חגגו את נישואיהם, את הפיכתם להורים ולסבים; ויחד הם כאבו את לכתם של רבים וטובים מחבריהם לצוללת, שהיו ואינם. הסיפורים שהם נושאים עימם הם צוהר למדינת ישראל של אז; לצבא שגיבש את כוחו באמצעים דלים, ולאנשים שהיו נכונים לצלול למעמקיו הנסתרים של הממד הרביעי.
מנחילים מורשת
מסורת המפגשים השבועית החלה לפני כ-12 שנה בספל הקפה הקבוע של ג'רי (רמי נחמני) ושל סנדו (זהבי שלמה). מקום מושבם בראש השולחן הארוך, כ"זקני השבט", מסגיר את מעמדם המכובד כמייסדי המסורת. במהרה התרחב המעגל. העבר הקושר אותם יחד מונצח בשרשרת הזהב, שמונחת בגאווה על חזהו של כל אחד מיושבי השולחן. מעבר לגאוות היחידה, השרשרת מסמלת מחויבויות כבדות משקל, כפי שנכתב בספר המורשת: "הסמלים יהיו ממוספרים וייצגו את ותק הצוללן בשייטת; צוללן יוכל לענוד את האות לצמיתות, כל עוד ענד את האות במשך שלוש שנים או שנתיים אם נרשמה הידרדרות במצבו הרפואי; במקרה יוצא דופן, האות יוענק כאות כבוד על ידי מפקד הצוללות לאחר החלטת ועדה המונה חמישה מבכירי השייטת".
צוללת חיל הים | צילום: ארכיון החילצוללת חיל הים | צילום: ארכיון החיל
צוללת חיל הים | צילום: ארכיון החיל
(צוללת חיל הים | צילום: ארכיון החיל)
עד היום, יותר מ-3,000 ישראלים זכו לענוד את סיכת הצוללן הנכספת. כאן יושבים ראשוני המספרים, ובגאווה רבה. "אני 123", "אני 180", הם צועקים, במין תחרות סמויה ומלאת חן. אך את כולם מנצח מספר ארבע — יורם בר-ים. אחד מ-28 בני הצעירים בני המזל, שהפליגו לטולון בשנת 1958, כדי לעבור את קורס הצוללנים הראשון. שנתיים מאוחר יותר, נכלל שמו ברשימת הצוות של אח"י ''רהב'' — הצוללת השנייה של חיל הים הישראלי. "הצוללות האלה כבר עמדו לצאת משימוש באנגליה. ישראל חיפשה בכל דרך לקנות צוללות, ולא רבים היו מוכנים למכור. בסוף מצאו את האנגלים, שהיו מוכנים למכור צוללות שעמדו לצאת מהשירות", הם מספרים.
זקנו של יורם עבות כשל יורד ים, ועל אף השנים הרבות שחלפו, הסיפורים עדיין בוערים כאש בליבו, ומאוגדים בספר שכתב "כלי שיט ישראלים בממד הרביעי", המסקר את תולדות התפתחות כוח הצוללות בחיל הים הישראלי. "דור הצוללנים הראשון אינו נעשה צעיר יותר", הוא כותב בראשית ספרו, "ולא רחוק היום שבו לא ניתן יהיה לצבור ידע ממקור ראשון".
צילום: אסף פרידמןצילום: אסף פרידמן
צילום: אסף פרידמן
(צילום: אסף פרידמן)
30 הצוללנים הוותיקים מעבירים את הספר בגאווה לדורות הבאים. הם מודעים היטב לתפקידו בהנחלת מורשתם.
תארו לי: איך נראתה הצוללת של פעם ביחס להיום? "צפיפות שאין כדוגמתה. כמו ספינת עבדים. מה שיש היום בצוללת זה בית מלון ביחס למה שהיה לנו אז", אומר יובל אלמגור. "לא היה תנאים, אפילו מקלחות לא היו. בגלל זה לא נשארנו הרבה זמן בלב ים".
אולם, למרות התנאים הקשים, זכו הצוללנים הוותיקים למה שנראה לנו היום מובן מאליו — לראות עולם. בזמנים שבהם מחירי הטיסות הרקיעו שחקים, הפליגו הצוללות מאימון לאימון מסביב לים התיכון; בנמלים הזרים נחשפו הצוללנים לתרבויות, לארצות ולאנשים אחרים.
"הפכנו לאחד"
משב רוח אמריקאי מגיע מכיוונו של טל טלנר. על ראשו כובע מצחייה כחול דהוי, שקיבל בעת ביקורו בצוללת אמריקאית. "כולנו עם שמות משפחה עבריים, כי זה היה אחד התנאים באותה התקופה", הוא מספר. "אז, כשמישהו נדרש לנסוע לחו"ל מטעם המדינה, הוא היה צריך לשאת שם משפחה עברי, כדי לייצג את 'הישראלי החדש'. חלקנו חזרנו אחר כך לשם המשפחה המקורי".
מה סוד הקשר החזק שביניכם? "אצלנו בצוללת לא היו פקודות, היו בקשות", מספר זהבי שלמה, או בכינויו השגור "סנדו". "תמיד עשינו מה שהיינו צריכים לעשות, כל אחד ידע מה המקום שלו ומי המפקד שלו, אבל ברגע שיצאנו, לא יכולת להבדיל מי הטוראי ומי המפקד. היינו חברים. זה ההמשך, זה החינוך שלנו. עברנו כולנו דרך אותו השטנץ".
"עירבבו אותנו במלוא מובן המילה'', מספר זיו אליק. "כבר בתהליך המיון, הכניסו אותנו לתא שמדמה צוללת, למשך 14 שעות. נתנו לנו מזון מרוכז בשפופרת ופחית לצרכים. מתוך חמישה שהיינו בתא, נשארנו שניים. כל אחד מאיתנו עבר שם".
יובל אלמגור, מספר 290, התחיל את חייו כצוללן והמשיך במהלך חייו לפקד על חטיבה בחיל השריון. גם בטנק חווה היטב את כוחה של אחוות לוחמים, אך הוא מעיד כי הקשר שנוצר בצוללת אינו דומה לשום דבר אחר: "עם כל צה"ל הגדול, הלב שלי פה. עם האנשים האלה עברתי חוויות אמיתיות".
צילום: אסף פרידמןצילום: אסף פרידמן
צילום: אסף פרידמן
(צילום: אסף פרידמן)
למחזור של אלמגור התנדבו 1,000 צעירים, מתוכם הגיעו למבדקים 100 וסיימו בערך 30. לידו יושב יעקב לוי, המפקד שגייס אותו בבקו"ם. גם טל טלנר, קצין בכיר במשטרת ישראל, מעיד על הקשר העמוק: "גידלתי המון שוטרים, ויש לי חברים מהמשטרה. אבל הלב שלי הוא כאן. לא הולך לשום מקום. כאן, רק כאן".
מה גורם לקשר הזה להיות מיוחד כל כך לדעתך? "ישנו באותה המיטה. כל אחד הגיע ממצב אחר, מנקודה אחרת, כל אחד היה שונה. אבל בסופו של דבר הפכנו לאחד". פסיכולוג חיל הים, בני שליט, היה הראשון שניסה למצוא מענה לשאלה "מי הוא צוללן?". תשובתו הארוכה יכולה להסביר איך הצליחה קבוצת הצוללנים להישאר בקשר הדוק במשך יותר מיובל. "הצוללן חייב להיות, קודם כול, יצור חברתי מושלם. כי בתוך הצינור הקטן הזה נרקמים החיים על יסוד הרמוניה מושלמת", כתב.
"שליט היה איתנו מהרגע שהתגייסנו עד שהתחלנו להפליג בצוללת, והפליג איתנו בצוללת. מה שקרה לו בהפלגה לא אספר", מספר סנדו. "בסוף שאלו אותו מה צריך להיות כדי להיות צוללן. הוא אמר 'צריך להיות לא נורמלי'. אבל אני שיניתי את זה ל'יוצא מהכלל'. עם השנים גיליתי שאני צדקתי. החבר'ה האלה… כולנו אותו דבר, ובגלל זה כשלמישהו כואב, כואב לכולנו. אני אוהב אותם".
החברים שנעלמו
הטרגדיה הגדולה ביותר בתולדות שייטת 7 היא היעלמותה של "אח"י דקר", ואיתה 69 אנשיה. ב-25 בינואר 1968, הייתה זאת הפעם האחרונה שבה נשמע אות מהצוללת, כשעשתה את דרכה מבריטניה לישראל. שרידיה נמצאו רק בשנת 1999, יותר מ-31 שנים לאחר שנעלמה.
היעלמות הצוללת הייתה אובדן כבד למשפחות הצוללנים, שנותרו בחוסר ודאות במשך שנים רבות; לעם שכאב את מותם של 69 מבניו וליחידת הצוללות — שנפרדה מרבים וטובים מבניה. "אני איבדתי לפחות חמישה מבני המחזור שלי באסון. מפקד הצוללת, יעקב רענן, היה המפקד שלי במשך כל תקופת השירות שלי", מספר אליק. "השתחררתי שנה וחצי לפני האסון. היינו נסערים מאוד, כי הבנו מה הסכנות הטמונות, אבל לא העלינו בדעתנו עדיין שהיא הלכה. חלק מאיתנו השתתפו בחיפושים על צוללת וכלי שיט אזרחיים. כמות המתנדבים הייתה גדולה יותר מהצורך".
יובל אלמגור מספר: "הייתי אמור להיות אלחוטן בדק"ר. רציתי מאוד לנסוע, אבל קרה מקרה, ובאחת ההפלגות נשפטתי וקיבלתי חמישה ימי מחבוש. כשחזרתי לשייטת, אמר לי מפקד השייטת שאני נוסע לאנגליה עם הצוללת. אמרתי לו שזאת יחידת מתנדבים, ושאם הכניסו אותי לכלא כנראה מקומי לא כאן. כל שנה אני נוסע להר הרצל. פגשתי שם את המפקד שהכניס אותי לכלא, ואמרתי לו שאני חייב לו את חיי".
זאת לא הטרגדיה היחידה שחוו. עם השנים איבדו חברים שנאבקו במחלת הסרטן, לאחר שנודע שצללו בקישון, בין היתר. עד היום, אף שבית המשפט קבע כי לא הוכח קשר ישיר בין הצלילה במי הקישון המזוהמים לבין שיעור התחלואה הגבוה — מתמודדים רבים מלוחמי העבר של יחידת הצוללות עם השלכות רפואיות כבדות. רבים מבני המחזורים הראשונים, שבעבר ישבו כדרך קבע סביב שולחן זה, נפטרו ממחלת הסרטן. רק באחרונה הלך לעולמו חברם רוני רון, לאחר מאבק מתמשך בסרטן הקיבה. מדי שנה, מתייצב כל אחד ואחד מהנוכחים לבדיקה רפואית מקיפה.
צילום: אסף פרידמןצילום: אסף פרידמן
צילום: אסף פרידמן
(צילום: אסף פרידמן)
איך הגבתם כשהבעיה צפה לראשונה? "היינו צעירים, והריקושטים עדיין לא התחילו להגיע. אבל אז התחילה לחלחל למוח שלנו ההכרה שאולי קרה נזק", אומר אליק.
לדברי החברים, המודעות אז לסכנות הייתה אפסית. "צללנו לאימון הדמיה מהיחלצות מצוללת בנמל חיפה. המים שם היו מזוהמים לא פחות מהקישון", מוסיף אליק. "חלקנו גם צללו בקישון. אז לא הייתה מודעות כמו היום לאיכות הסביבה. אוניות היו שופכות סולר ולכלוך לים. יחידות הקומנדו הימי תירגלו שם צלילה בתנאי חושך, מאחר שבגלל הזיהום לא ניתן היה לראות כלום".
אירועי החיים
בחברותא הזאת שנמשכת עשרות שנים אין הבדלים. לא דת. לא גזע. לא עדה. לא צבע. "כולנו אחד", הם מקפידים לחזור ולהגיד לי שוב ושוב.
"אין פה אשכנזים ומזרחים. תסתכלי עלינו. כולנו אותו דבר, מכל העדות ומכל המוצאים. זאת יחידה מתנדבת, כל אחד בא עם הנחישות הזאת להתנדב ולעשות", מספר זאב מירב, או בכינויו "וובק הגדול".
באותם הזמנים, הפילוג העדתי הורגש במלוא עוצמתו הקשה ברחבי המדינה. אך מבעד לפלדת הצוללת, לא נותר לו זכר. "אנחנו אחד כי אם אחד היה עושה טעות, משהו, האחר היה משלם בחייו".
רק ביולי השנה חגגה שייטת הצוללות 60 שנים להקמתה. באירוע במעמד מפקדי חיל הים והצוללות לדורותיהם נפגשו שוב כולם. אך האירועים המרגשים באמת, לדבריהם, הם אירועי החיים. חגיגת ה-80 של סנדו, לדוגמה, שהפגישה את כולם יחד סביב עוגת פירות וקצפת מסוגננת, שהכינה נכדתו.
בבית הקפה המודרני ברעננה, בתוך השגרה העירונית ובין אנשי העסקים שנכנסים ויוצאים, למדנו שיעור על הדבר הפשוט והיפה ביותר — אהבת אמת.