כמעט 13 שנה עברו מאז שדורותי גור הקימה את קבוצת הכדורגל הפועל רעננה בכדורגל נשים אותה היא גם מנהלת ביד רמה עד היום. דורותי (51) מחזיקה בתואר שני בניהול בתי חולים ורוב חייה עסקה בענייני בריאות נשים ותינוקות, רק שבחיים כמו בחיים דברים משתנים מבלי שנתכנן.
דורותי רשמה שתי עליות מארה"ב לישראל, הראשונה בשנת 1994 לאחר החתונה ולמשך שלוש שנים במהלכן נולדה לזוג בת בכורה ובפעם השנייה בשנת 2007. "חזרנו כי רצינו להיות פה ולתת לילדים את החוויה לגור בישראל ותודה לאל מאוד טוב לנו פה", היא מספרת בהתרגשות. המשפחה שהתרחבה עם שני ילדים נוספים התמקמה ברעננה ודורותי ביקשה למצוא לשתי בנותיה חוג כדורגל על מנת שימשיכו בשגרת הענף גם בישראל בהמשך ישיר לפעילותם בארה"ב. הניסיונות למצוא מועדון שיקלוט אותם כשלו מה שלטענת דורותי לא הותיר לה ברירה אלא לנסות ולהקים קבוצת כדורגל בעצמה. "לא התכוונתי שזה יקרה", היא משחזרת ומסבירה, "רציתי להתרכז בהתאקלמות בשנה הראשונה. בדקתי מקומות אחרים עבור הבנות, אבל זה לא התאים כי פעילות כדורגל לילדות היתה רחוקה ולכן פניתי לרעננה שמיד הבהירו לי שפה זה לא אמריקה". מאוחר יותר הדברים הסתדרו תוך שדורותי מקפידה על האני מאמין שלה בבניית המועדון: "ביקשתי מאמן עם ניסיון בבנות ושכל ילדה שרוצה לשחק תתקבל ללא מיון. בנוסף הקפדתי שזה יתאפשר לכולם גם אם אין למשפחות כסף עבור זה".
ואיך זה עבד?
"עשינו מסע גיוס אינטנסיבי כדי שבנות יצטרפו. לא היינו קשורים לאף ליגה. שיחקנו בעיקר מול בנות בבית ספר אמריקאי. בשנה השנייה כבר היו שלושים בנות ומשם זה הלך וגדל. התחלנו לפצל גילאים והביקוש להצטרף המשיך. שיתפנו פעולה עם העירייה, התחלנו בפיילוט עם שלושה בתי ספר והתקדמנו יפה".
כוח נשי
"הרעיון לתת חשיפה לענף ולהראות שכדורגל הוא גם לבנות הוא סוג של שיעור לכולם", אומרת דורתי. "התחלנו בקטן ועם השנים הפכנו למועדון הגדול ברעננה שכיום כולל כמאה שחקניות המשחקות בחמש קבוצות כולל את קבוצת הבוגרות שמשחקת בליגת העל תחת המאמנת דנה כרם - מאמנת הכדורגל היחידה בארץ בליגת נשים ומנהלת הקבוצה, שני ארוך שהיא גם מאמנת במועדון. משמע שלוש נשים בתפקידים ראשיים, וזה לא קיים באף מועדון אחר בישראל".
את מסכימה איתי שהפכת לפורצת דרך?
"אני לא אוהבת להגיד את זה. דברים התגלגלו ולשמחתי גדלנו וכיום אנחנו פחות צריכים להתעסק בשיווק. בנות מגיעות אלינו גם מחוץ לרעננה כולל מטייבה וזה כיף גדול ומהווה מגוון חשוב קהילתי ותרבותי".
עד כמה את נתקלת בקשיים?
"היו הרבה בדרך. כשהיינו חדשים לא קיבלנו עדיפות, היינו בסוף הרשימה. היום היחס מצוין גם עם מנהל המתקן ואנשי העירייה. זה לא אומר שהכל מושלם, אבל אנחנו מרגישים שיש רצון לסייע וזה חשוב ואנחנו ממשיכים לעבוד על זה".
אם כך נטשת את המקצוע שלך עבורו למדת לתואר שני?
"זה הפך להיות המקצוע שלי. דברים התגלגלו ואני אוהבת את השינוי הזה. נכון, כמו בכל עבודה יש דברים פחות טובים ויותר טובים, אבל להגיע ולראות את הבנות זה מרגש ומספק".
כדורגל נשים בארץ זוכה להכרה מספיק?
"לא .יש הרבה הזדמנויות שאנחנו מפספסות. זה מתחיל בהתאחדות למרות שיש התקדמות ושינויים טובים אבל אני לא מרגישה שיש תוכניות עתידיות. בכל שנה יש סימני שאלה לגבי תקציבים. לא יודעים כמה ומתי וזה מקשה על התכנון. אנחנו מועדון צנוע שנזהר לא להיכנס לגירעון. התקציב הממוצע שלנו עומד על כ-700 אלף".
מה היית משנה בחשיבה של אנשים לגבי הענף?
"חשיבה. במהלך הדרך יזמנו עבודה מול מורה לחנ"ג בבית ספר ודרכה הסברנו להורים שהתנגדו מה המשמעות בלתת לילדה הזדמנות לשחק כדורגל. כשהם באו וראו החשיבה השתנתה כי הם הבינו שזה עושה טוב לילדה שלהם ושהן מקבלות מגיל צעיר כלים לחיים חוץ מהיתרונות הפיזיים. זה לא רק כדורגל זה נותן הרבה מעבר ולראייה הרבה בנות שיצאו מפה כבוגרות הגיעו רחוק".
עד כמה ההבדלים בין ארה"ב לישראל משמעותיים?
"ארה"ב זה רמה אחרת לגמרי. עם רצון שיגיע מהגורמים הגדולים אין ספק שבעתיד נוכל להגיע לרמות הגבוהות".
הרבה כדורגלניות מהנבחרת פרשו בטענה של חוסר התנהלות מצד ראשי הענף והמדינה.
"זה מאוד עצוב וחבל כי יש המון פוטנציאל. אני מקווה שמישהו יבין את זה".
יום האישה שלך בסימן?
"בסימן התקדמות. אני רוצה לראות גדילה בתקציב וברצון לקידום הספורט הנשי בישראל".
