נכון, אלה השחקנים שמתרוצצים על הדשא ומכריעים משחקים, אבל בסופו של דבר מי שמשלם את המחיר על המעשים שלהם – לטוב, ובעיקר לרע – אלה המאמנים. בעונה הקרובה (לפחות בתחילתה) יעמדו על הקווים של שלוש קבוצות השרון בליגה הלאומית שלושה אנשים שיש להם מה להוכיח, שעבורם זאת תהיה שנת מבחן לגבי קריירת האימון שלהם. הצלחה פירושה זינוק קדימה, וכישלון חלילה המשך ההתבוססות במקום.
הראשון הוא מאמן הפועל רעננה, אלירן חודדה, שיוצא לראשונה מאזור הנוחות שלו. חודדה בן ה־39, שנולד בחיפה ושיחק במחלקת הנוער של נווה יוסף, בילה את כל הקריירה גם כשחקן וגם כמאמן בצפון – למעט עונה אחת בתחילת הדרך בבית"ר ירושלים, אבל הוא לא הירבה לשחק שם. בהמשך הוא נדד בין בני־סכנין, הפועל חיפה, אחי נצרת, הפועל נצרת־עילית, הפועל חדרה, מכבי קריית־אתא והפועל איכסל, שם גם התחיל את קריירת האימון שלו בהצלחה רבה. הוא העלה את הקבוצה מליגה א' ללאומית, וסיים איתה אשתקד את העונה הסדירה במקום השישי. אבל אז הוא הריח את הבלגן שעומד לקרות באיכסל ועזב אותה רגע לפני פתיחת הפלייאף העליון. בקיץ הוא הוא קיבל את הטלפון מרעננה, ועכשיו מתחיל המבחן האמיתי.
יש מאמנים רבים מאזור הצפון שמצליחים רק כשהם עובדים קל"ב, וכאשר הם יורדים דרומה למרכז משהו הולך לאיבוד בדרך. כאילו שהם עוברים לפלנטה אחרת. חודדה יצטרך לשבור את הקיר הזה ולהוכיח שמאמן "צפוני" יכול להצליח גם במרכז – ואחר כך השמיים הם הגבול.
גם מאמן הפועל רמה"ש, עידן בראון, בן 39 וגם הוא מרבה לנדוד. את קריירת המשחק הוא סיים בגיל מוקדם יחסית בגלל פציעה, ואחרי הפרישה החל לאמן קבוצות נוער, תחילה בנצרת־עילית ובהמשך את הפועל פ"ת, אותה העלה לליגת העל. בעקבות ההצלחה הזו הוא קיבל לפני שבע שנים את צ'אנס חייו, לאמן את קבוצת הבוגרים של הפועל פ"ת, שגם היא העפילה לליגה הבכירה. הוא פוטר במהלך העונה, ואז התחיל מסע הנדודים של בראון, שכלל שמונה קבוצות בשש שנים: מכבי שעריים (ממנה פוטר אחרי חצי עונה), נצרת־עילית מהלאומית (החזיק מעמד שלושה חודשים), הפועל בית־שאן (עזב אחרי שבועיים בגלל המצב הכלכלי הקשה של הקבוצה), עירוני נשר, מכבי הרצליה (הגיע למבחני העלייה ללאומית והפסיד להפועל עכו), מכבי יבנה (עזב כבר בתחילת העונה), הפועל עפולה (סיים את תפקידו אחרי חודש), קדנציה נוספת במכבי הרצליה – ועכשיו הפועל רמה"ש.
בראון הוא הדוגמה החיה למעמד המאמן בישראל. חסר יציבות, נתון למצבי הרוח של הבעלים חסרי הסבלנות, חי מהרגע להרגע, בונה על הצלחות רגעיות וכל מהמורה בדרך עשויה לסיים את עבודתו. הגיע הזמן שבראון יניח את מקל הנדודים וימצא בית חם. זה יכול להיות ברמה"ש, אבל גם ההנהלה בשכונת מורשה הוכיחה בעבר שהיא לא שונה מהנהלות אחרות בארץ. שם המשחק: סבלנות!!!
אומרים שלשחקנים שהם בנים של כוכבי עבר קשה יותר, כי משווים אותם תמיד לאבות שלהם. ומה קורה עם מאמנים שהם בנים של מאמני עבר? במקרה של מאמן הפועל כפר־סבא, אורי גוטמן, הייחוס המשפחתי אולי עזר לו להתניע את הקריירה, אבל עכשיו הוא כבר עומד בזכות עצמו – והעונה הקרובה תראה אם הוא גם עושה את זה בהצלחה. גוטמן ג'וניור, כמו אביו, התחיל את קריירת האימון מלמטה עם עבודה במחלקות הנוער של אסי גלבוע ומכבי חיפה, אבל את הזינוק הראשון הוא עשה כשמונה לעוזרו של יוסי אבוקסיס בבני־סכנין. זה לא קרה סתם, אבוקסיס הוא תלמידו ובן טיפוחיו של אבא אלי גוטמן, שדאג לשדך בין השניים. גוטמן הצעיר המשיך עם אבוקסיס לבני־יהודה, עד שלפני שנתיים קיבל לראשונה קבוצת בוגרים, ועוד בליגת העל – הפועל חדרה. לא ברור מה קרה בדיוק בינו לבין אורן גולן, המנהל המקצועי של חדרה, אבל השידוך הסתיים מוקדם מאוד, כבר בנובמבר.
בעונה שעברה גוטמן אימן בנס־ציונה, וכולם שם היו מרוצים כשהקבוצה סיימה במקום השלישי. עכשיו הוא בכפר־סבא, וכאן המקום השלישי כבר לא יתקבל בהבנה. יצחק שום העמיד לרשותו את התקציב השני בגובהו בליגה, אחרי בני־יהודה, והדרישה בהתאם: לחזור במהירות לליגת העל. שום דבר אחר לא בא בחשבון. אז אחרי עונה נינוחה בלי לחץ, גוטמן יעמוד השנה תחת זכוכית מגדלת ויצטרך לספק קבלות. הצל של אבא אלי עדיין מרחף מלמעלה, אבל אורי יצטרך לפלס לו דרך משלו.
למראית הדז'ה־וו
האם בהתאחדות לכדורגל למדו סוף סוף את הלקח? הסאגה הבלתי נגמרת של הפועל איכסל ומאבקה נגד ההחלטה להוריד אותה "על השולחן הירוק" לליגה א', מעלים בוודאי תחושות דז'ה־וו אצל אוהדי הפועל כפר־סבא, שחוו סיפור דומה על בשרם לפני שמונה שנים. אז זאת הייתה מכבי אום אל־פאחם, שלא הצליחה להעמיד תקציב ראוי ברשות לבקרה, אבל קיבלה עוד ארכה ועוד ארכה, ועוד דיון בבית הדין ועוד ארכה – עד שבית המשפט המחוזי בא לעזרתה והוציא צו מניעה נגד הורדתה לליגה א' בבוקר משחק גביע הטוטו של הפועל כפר־סבא, שנשארה לכאורה במקומה בלאומית. לפני שמונה שנים אום אל־פאחם הצליחה בסופו של דבר להנפיק איזו פיסת נייר עם הבטחה מעורפלת להזרמת כספים, אבל בהמשך זה התברר כבלוף. אפילו יו"ר הקבוצה הודה כמה חודשים מאוחר יותר שהוא עבד על כולם ושמבחינתו כל האמצעים היו כשרים כדי להציל את המועדון. לשקר הזה לא לקח הרבה זמן כדי לצוף על פני המים. מכבי אום אל־פאחם סיימה את העונה עם 36 הפסדים ותיקו בודד, וגם הנקודה הזאת נלקחה ממנה עם ארבע נוספות בגלל עבירות על תקנון הרשות לבקרה.
כנראה שהפעם למדו את הלקח. גם איכסל קיבלה אינספור ארכות ודיונים משפטיים, אבל במקרה שלה לא ויתרו על ערבויות רציניות, וגם בית המשפט המחוזי זרק אותה מכל המדרגות. בית המשפט העליון עוד האמין לראשי איכסל, שיש להם ערבויות מתאימות, אבל הבקרה חשפה את בלוף ואיכסל נשלחה אחר כבוד לליגה א'. השורות האלה נכתבו ביום שני בצהריים, אז ייתכן בהחלט שעד אשר אתם/ן קוראים/ות אותן היה עוד סוויסט בעלילה המפותלת הזאת.
והפועל כפר־סבא? העונה ההיא בליגה א' דווקא העמידה אותה על הרגליים והיא דילגה תוך שנתיים לליגת העל.
