יש שיר שמעצבן אותי כבר הרבה זמן, ודווקא אותו בחרו מספר עורכי מוזיקה ברדיו להשמיע בימים האחרונים, אחרי ההצלחות של ספורטאינו במשחקים האולימפיים בטוקיו. "זה רק ספורט", קוראים לו. אין לי בעיה עם הלחן הקופצני והקליט של קובי אושרת, וגם לא עם הזמרה של דפנה דקל, שזכתה עם השיר הזה בקדם אירוויזיון והגיעה איתו אחר כך למקום השישי בתחרות עצמה, שנערכה בשוודיה. הבעיה שלי היא עם שם השיר שכתב אהוד מנור, ובעיקר עם המילה "רק". זה "רק" ספורט, זה לא ממש נחשב. כמו: הוא "רק" ילד, הוא לא מבין כלום.
אבל עם כל הכבוד לשיר ויוצריו, הבעיה האמיתית היא שהגישה הזאת הייתה מקובלת הרבה שנים – ולמעשה קיימת עד היום – גם בהנהגת המדינה, שרואה בספורט "רק ספורט". הרבה מאוד זמן הייתה כאן הזנחה תקציבית של הספורט, שבאה לידי ביטוי במתקנים לא ראויים ותנאים לא תנאים לספורטאים ולמאמנים שלהם. אני לא מדבר על הכדורגל והכדורסל, שזוכים לפופולריות ולרייטינג גבוה יחסית, ומושכים אליהם בעלים פרטיים וספונסרים. אני מתכוון לספורטאים האולימפיים, שעוסקים בזה מגיל צעיר מחוץ לאור הזרקורים, באולמות ספורט מוזנחים ובלי מאמנים שמתוגמלים כמו שצריך. כן, אותם ספורטאים שבזכות ההשקעה הסיזיפית שלהם 24/7 מגיעים מאוחר יותר לאולימפיאדה, וחלקם הקטן אפילו חוזר עם מדליה. אותם ספורטאים שגורמים בהצלחתם לשרים מסוימים לקפוץ על הפודיום או להפסקת ישיבת הממשלה כדי שהעומד בראשה יוכל לברך אותם (נקווה שזה לא פגע בביטחון המדינה).
4 צפייה בגלריה
קטי ספיצ'קוב, אחרי שתי מדליות כסף באליפות אירופה, חייבת לחזור עם מדליה
(צילום: אורן אהרוני)
זה "רק" ספורט, עד כדי כך שהוא לא ראוי למשרד משל עצמו גם בממשלות המנופחות שהוקמו עלינו לאחרונה. היה מקום לשר המים, השר לשיתוף אזורי והשר לקידום משהו, אבל לא לשר ספורט במשרה מלאה. פעם הוא שייך למשרד החינוך, אחר כך הוצמד למדע וטכנולוגיה ועכשיו הוא חולק שר עם משרד התרבות. טוב, זה "רק" ספורט. החשיבות של הספורט עולה על פני השטח רק כשיש הישגים, כשמישהו חוזר הביתה עם מדליה על הצוואר או כשהתקווה מנוגנת בזכותו באיזו פינה בעולם. אז הספורטאי הופך להיות הילד של כולנו. איפה היו כולם כשהוא קם לאימון לפני עלות השחר כדי להספיק אחר כך לעבודה או לבית הספר.
הגישה הזאת, של זה "רק" ספורט, קיימת גם במערכת החינוך. שיעורי חינוך גופני נמצאים בתחתית שרשרת המזון, ותמיד אפשר להחליף אותם בשיעור תגבור לקראת הבחינה במתמטיקה או בספרות. וגם כשהשיעור כבר מתקיים, הפעילות ספורטיבית נטו מתנקזת לדקות בודדות. לא מלמדים כמעט יסודות של מקצועות האתלטיקה ואפילו לא של ענפי הכדור. בארה"ב, למשל, הפעילות הספורטיבית בגילים הצעירים היא באחריות כמעט מלאה של בתי הספר, והילדים מקבלים שם טעימה מכל ענפי הספורט. ככה אפשר לאתר בקלות ספורטאים צעירים עם פוטנציאל ולפתח אותם לרמת ספורטאים אולימפיים. בישראל משאירים את ספורט הילדים והנערים בידי האגודות, ושם כבר יש שוק פרוץ. אני יודע שיש באגודות מאמנים מצוינים, שעושים כמיטב יכולתם, אבל אסור להם אפילו לדרוך בחצר בית הספר כדי לחפש ספורטאים פוטנציאלים עתידיים – אז תדמיינו כמה כשרונות צעירים הולכים בדרך לאיבוד. כשהילד מגיע הביתה, הוא כבר נצמד למסך כלשהו – והספורט יכול לחכות.
לקראת סיום, נחזור לשיר של דפנה דקל. הגרסה האנגלית שלו, שנקראת "ויוה ספורט", דווקא החזירה את הכבוד לספורט והמילים שלה הן הצדעה לאולימפיאדת 1992 בברצלונה. רק אצלנו זה "רק".
זה לא אני, זה כל הקבוצה
היורו האחרון הוכיח כמה מלהיב יכול להיות טורניר נבחרות, בגלל ההזדהות הפטריוטית של הכדורגלנים עם המדינה שלהם, ואולימפיאדת טוקיו לקחה את זה צעד קדימה. ראשי הוועד האולימפי הבינלאומי התקנאו בפופולריות העצומה של הכדורגל והכדורסל והחליטו להעתיק מהם כמה אלמנטים – ואפילו לשדרג אותם. תחרות אישית זה כיף ומרתק, אבל תחרות קבוצתית זה אפילו יותר מעניין ואם אפשר גם לחצות מגדרים זה בכלל נפלא. בתחרויות האתלטיקה והשחייה היו תמיד מקצי שליחים, שהיו לרוב מרתקים ומלהיבים. הפעם, בטוקיו, הוחלט להוסיף מקצי שליחים מעורבים בהשתתפות גברים ונשים גם יחד – והתוצאה הייתה נהדרת. זה הלך נפלא בשחייה, ואפילו נבחרת ישראל הייתה חלק מהחגיגה עם מקום שמיני בגמר. גם באתלטיקה ובטריאתלון הלכו על זה, אבל השיא מבחינתנו היה בג'ודו.
אחרי שבוע של מפחי נפש יום־יומיים הגיעו הג'ודאים שלנו לגלגל ההצלה האחרון שלהם, התחרות הקבוצתית, ושם הם הצילו את הענף (ואולי גם את עצמם) מטביעה. הספורטאים עצמם הודו בסיום, כאשר מדליות ארד תלויות על צוואריהם, שהם נתנו באותו יום הרבה יותר מעצמם, גם כי זה היה למען הנבחרת ולא רק עבור עצמם, וגם בזכות האנרגיה ששאבו מהחברים מסביב.
זה הסוד של הכדורגל, למשל, וחשוב לזכור את זה לקראת העונה החדשה שתיפתח בסוף החודש. הפועל כפר־סבא, הפועל רעננה והפועל רמה"ש משלימות בימים את הסגלים לקראת העונה בליגה הלאומית, מכבי והפועל הרצליה עובדות במרץ כדי להתכונן למשחקים בליגה א' ויש גם את קבוצות השרון בליגות ב' ו־ג'. אני משוכנע שראשי הקבוצות בודקים טוב־טוב את היכולת האישית של השחקנים שהם מחתימים, אבל רצוי שיבחנו גם את היכולת הקבוצתית שלהם. האופי, ההשתלבות בחדר ההלבשה, הנכונות לוותר מעצמך למען הקבוצה. אפילו באתלטיקה, בשחייה ובג'ודו הבינו שההצלחה האמיתית עוברת דרך הקבוצתיות.
בין ציפיות לתוצאות
ועוד נקודה שאפשר ללמוד מהמשחקים האולימפיים האלה ובכלל: היחס בין הציפיות לתוצאות בפועל. היו מספר ספורטאים ישראלים שהגיעו לטוקיו כשהם כבר על הפודיום – מבחינת הציפיות כמובן – ועכשיו הם רק צריכים לשמור על המקום הזה. כל דבר אחר יהיה כישלון. קטי ספיצ'קוב, למשל, אחרי שתי מדליות כסף באליפות העולם בגלישה, חייבת לחזור עם מדליה. כך גם הג'ודוקא שגיא מוקי, אלוף עולם בעבר והמדורג 2 בעולם. ארטיום דולגופיאט, פעמיים סגן אלוף העולם ופעם אחת אלוף אירופה, הוא אחד הטובים בתבל בתרגיל הקרקע בהתעמלות. הספורטאית עם מטען הציפיות הכבד ביותר היא לינוי אשרם, שנמצאת כבר כמה שנים בטופ־3 העולמי, ומקום רביעי ייחשב טרגדיה. אז ספיצ'קוב לא עמדה בציפיות, מוקי נכשל בתחרות האישית אבל למזלו כיפר עם ניצחון ענק בתחרות הקבוצתית, מה תעשה אשרם נראה בשבת הקרובה, ואילו דולגופיאט עמד בלחץ וחזר היתה עם מדליית הזהב.
המסקנה: כל הספורטאים נתונים תחת לחץ הציפיות, וכל אחד מהם מתמודד איתו בדרכו. יש כאלה שהלחץ משתק אותם וגורם להם לבעיות נפשיות (סימון ביילס), ויש כאלה שהוא מוציא מהם את המיטב.
ואיך זה קשור אלינו? כל קבוצה פותחת את העונה עם מטען של ציפיות, והשאלה היא איך היא תתמודד איתו. הפועל כפר־סבא – כמו ספיצ'קוב, מוקי, דולגופיאט ואשרם – מתחילה את העונה על הפודיום, כשהיא במקום השני בדרך חזרה לליגת העל (מבחינת הציפיות כמובן). מצד אחד היא יכולה לקרוס תחת העומס, אבל מאידך המועדון רגיל כבר למעמדים האלה של מאבקי עלייה מוצלחים (וגם פחות מוצלחים), כך שהאתגר יכול רק לתרום לו.
רעננה ורמה"ש, לעומת זאת, מגיעות בלי ציפיות, או לפחות בלי לחץ של ציפיות. אף אחד לא יכעס אם הן לא יעפילו לליגת העל (גם בגלל שאין להן מספיק אוהדים בשביל הכעס הזה), אבל מצד שני הן יכולות לבוא להגיע מלמטה ולהפתיע את כולם כמו אבישג סמברג, שהמריאה לטוקיו מתחת לרדאר ונחתה בנתב"ג עם מדליית ארד.
