על סיפור כזה היו עושים סרט, תאמינו לנו.
בשנת 2009, כשהיה בן עשר - שלוש שנים אחרי שהגיע לארץ כפליט מסודן - אלן גודין בסך הכל רצה לשחק כדורסל.
בדיוק באותם ימים מועדון עוצמה מודיעין ערך בחופשת הקיץ פעילות משותפת בין שחקני הקבוצה לפליטים מדרום תל אביב כתרומה לקהילה וכניסיון לקרב בין תרבויות. גודין ושניים מאחיו הגיעו במקרה לאותה פעילות משותפת בעיר.
כמעט 12 שנה חלפו מאז, ואותו ילד, שלא ידע בכלל אם יישאר בארץ, הפך העונה לאחד השחקנים בסגל קבוצת הבוגרים של עוצמה מודיעין בליגה הארצית (מקום 12).
סגירת מעגל מרגשת ששמורה לתסריט הוליוודי. ואם חיפשתם סצנה מהסוג המדמיע אז לאחרונה שמעון סלל רווה רודריגז, הבעלים של המועדון, הראה לגודין תמונה (כן, כזאת שצולמה עוד לפני ימי הסלפי) מאותו מפגש בגיל עשר ולחלוחית התגנבה לעיניים של השניים.
"מדהים, אבל לא זכרתי כלום מאותו יום", הודה גודין בן ה־21. "כשהגעתי לאולם במודיעין אחרי שהצטרפתי לעוצמה לא היה לי מושג שזה אותו מגרש בו שיחקתי כילד ולא ידעתי בכלל מה יהיה איתי".
קראו גם:
רודריגז המשיך: "דווקא מאמן הכושר שלנו היה זה שזכר אותו. ביקשתי מהדוברת של המועדון לחפש לי בארכיון תמונות מאותו מחנה. הראיתי לו וזה היה מרגש".
גודין צוחק: "שמעון אמר שראה תמונה של מישהו שמזכיר אותי וזה היה אח שלי. שנינו מאוד דומים. הסתכלתי על התמונה והיו שם עוד אנשים שאני מכיר ומשחקים איתי היום בקבוצה. בסוף גיליתי את עצמי מציץ מאחורי אחד המאמנים. באמת מטורף".
זוכר את החיילים בגבול
15 השנים האחרונות של גודין הן סוג של סיפור טלנובלה מפותל. הוא נולד, כאמור, בסודן וב־2006 עשה עם משפחתו מסע תלאות לא פשוט מהמדינה באפריקה, דרך מצרים ועד ישראל, כדי לברוח ממלחמת האזרחים שהשתוללה במדינתו.
"את האמת, אני לא זוכר כלום. רק את החיילים הישראלים שעצרו אותנו בגבול כשהגענו", שיחזר השבוע גודין. "יש לי חברים שממש זוכרים את הדרך, מה אכלו ומה שתו. אצלי שום דבר. הזיכרון הכי מוקדם שלי זה מקיבוץ גלעד בו גדלתי.
"אמא מספרת שזה היה לא פשוט. האינסטינקט שלך כילד קטן היה לעשות את מה שאמא ואבא אומרים לי לעשות. כשאמא אומרת לך 'בוא, הולכים', אתה סומך עליה כי זאת אמא שלך".
עם הגעתם לישראל נשלחו ההורים למעצר בן חודשיים. אלן ואחיו הבכור אלם נשלחו לקיבוץ גלעד, שם טופלו עד לאיחוד עם כל המשפחה. מגלעד נדדו לקיבוץ עין גדי ובתום שנה במדבר עברו להתגורר בשכונת שפירא בדרום תל אביב.
לכדורסל הגיע במקרה. "עד גיל עשר שיחקתי כדורגל. הייתי אפילו טוב. רק שבגלל המעמד שלי בישראל, אי אפשר היה לרשום אותי בהתאחדות, בטח לא לחלום ולשחק בעתיד בקבוצות מקצועניות. למדתי בבית ספר בדרום תל אביב ויום אחד הגיעו אנשים מהפועל תל אביב וסיפרו שהם פותחים בית ספר לכדורסל.
"הלכתי עם חברים להתנסות בשביל הכיף ואהבתי את זה. החלטתי לוותר על הכדורגל ולהתמיד בכדורסל. מה עוד שהיתה לי אפשרות לשחק בליגות קט־סל וילדים. הייתי בהפועל תל אביב עד גיל נוער ומשם עברתי לבני יהודה. בעונה האחרונה שיחקתי במכבי דימונה בליגה א'", הוא מספר.
לפני כמה חודשים, כאמור, חתם בעוצמה מודיעין. "שוב, יד הגורל", אומר גודין. "סיימתי את העונה בדימונה ולא היה לי ממש כיוון. התאמנתי לבד. בעיקר בגינות עם מתקני כושר. יום אחד מאמן הכושר של עוצמה מודיעין, שגר בתל אביב, ראה אותי מתאמן.
"הוא הצטרף ונתן לי טיפים. במקרה הייתי אז עם חבר והוא שאל אותתנו מה אנחנו עושים בחיים. ענינו לו 'שחקני כדורסל'. אחר כך, כשהוא ראה אותנו משחקים בשכונה עם חברים, שאל אותי אם אני יכול לבוא למבחנים של עוצמה. הלכתי, המאמן במודיעין אהב אותי ומשם המשכנו הלאה".
משוק הכרמל למסלולי דוגמנות
אז ממה גודין מתפרנס? בכל זאת, הליגה הארצית היא חצי מקצוענית וכדורסלן שם לא ממש יכול לכלכל את עצמו. אז זהו, פה שוב אלילת המזל התערבה. גודין, כך מסתבר, מלבד היותו שחקן כדורסל, הפך גם לדוגמן מצליח.
"לפני ארבע שנים חזרתי משוק הכרמל אחרי שקניתי מכנסיים. פתאום צלם פנה אליי ושאל בן כמה אני ואם דגמנתי פעם. אמרתי שלא. הוא שאל אם אני בעניין", נזכר גודין. "הייתי בן 16. לא היה לי מה להפסיד. הוא עשה לי שלוש תמונות על המקום, שלח לסוכן דוגמנות ויום למחרת התקשרו אליי ורצו שאחתום על חוזה".
הסיבוב בשוק הכרמל ואותו חוזה הוביל את גודין לקמפיינים של חברות גדולות ומוכרות בארץ כמו קסטרו, הודיס, סטורי וטרמינל איקס. "עשיתי די הרבה קמפיינים בארץ", מתמוגג גודין. "אני רוצה להתקדם בתחום הזה".
דמיינת שתהיה דוגמן?
"ממש לא. פעם מורה בבית הספר הציע לי לנסות, אבל לא לקחתי את זה ברצינות. לצערי, כיום אני יכול לעבוד רק בישראל ולא בחו"ל בגלל המעמד שלי כמבקש מקלט. אסור לי לעזוב את הארץ".
מה יותר קשה, לשחק כדורסל בליגה הארצית או לדגמן על המסלול כשכל העיניים עליך?
"תלוי. כדורסל זה קשה פיזית. בדוגמנות יש ימים ויש ימים. יש ימים של פחות עבודה וימים של קמפיינים גדולים שבהם אתה קם ב־4:00 בבוקר ועובד עד הערב. מה שכן, בדוגמנות הייתי יותר ביישן. בהתחלה היה לי מוזר מול המצלמה. יש המון מלבישים ומאפרים וכולם מסתכלים עליך. עם הזמן התרגלתי לזה".
לא נותן לגזענות לנצח
אבל אל תחשבו שהתסריט של גודין כולל רק דילוגים שמחים בין הפרקט למסלולי דוגמנות. גודין הצעיר נמצא בישראל עם אמו, בן זוגה וחמשת אחיו ואחיותיו. אביו הביולוגי, שהגיע יחד עם המשפחה לישראל ב־2006, נכלא וגורש מהארץ כעבור כמה שנים. "קודם כלאו אותו, אחר כך הוא גורש. פגשנו אותו בנתב"ג אותו כדי להיפרד לפני שגורש. ברור שאני מתגעגע אליו. מדי פעם אנחנו מדברים בטלפון".
אתה חושש שגם אתה תגורש מהארץ באחד הימים?
"הכל יכול לקרות, אי אפשר לשלול את זה. בינתיים אני חושב על ההווה ומשקיע במה שיש".
בשנים האחרונות הכדורסל הפך כהגדרתו ל"אהבת חייו". כששואלים לאן הוא מכוון גודין עונה ללא היסוס: "זה ממש חלק חשוב בחיים שלי. המטרה שלי להתקדם. להגיע לרמה הכי גבוהה שאני יכול, ואולי גם לעבור לליגה בכירה יותר. בעזרת השם, אני מקווה שזה יילך לי כמו שצריך".
בינתיים אתה בעונת בכורה בליגה הארצית.
"אף פעם לא יצא לי להתחרות ברמה הזו, אבל אני לומד ומוצא את מקומי. יש לנו קבוצה מצוינת למרות המיקום בתחתית הטבלה. אני רואה את היריבות והן ממש לא כמה רמות מעל. ניצחנו את הפועל לוד מהצמרת. זו ליגה שהכל יכול לקרות בה".
עוקב אחרי הכדורסל הישראלי? יש לך קבוצה אהודה?
"לא ממש. אני יותר עוקב אחרי ה־NBA. אני אוהב את הלייקרס וכמובן את לברון ג'יימס. לא מפספס אף משחק שלהם. בפלייאוף רואה את הכל".
נתקלת בקריאות גזעניות בזמן משחקים?
"במשחק אחד בנערים של הפועל תל אביב שיחקתי אגרסיבי ובטעות פצעתי שחקן. זה לא היה בכוונה, אבל כל ההורים יצאו עליי, צעקו לעברי קללות גזעניות, 'כושי, לך הביתה'. הרגשתי מושפל, אבל למדתי לא לקחת ללב. תמיד יש את זה באוויר. כשזה קורה - אני מתעלם כי זה ישפיע עליי ברמות הבאמת גבוהות".
