קבוצת ספורט מתפקדת כמו גוף האדם. יש לה ראש – בעלים, יו"ר, מנכ"ל, האיש החזק, איך שתרצו לקרוא לזה. הוא המוח של הקבוצה, מקבל את ההחלטות ומפעיל את שאר המערכות. יש מועדונים עם ראש גדול, כאלה עם ראש קטן, יש אפילו קבוצות ארבע־ראשיות (הפועל ת"א בכדורגל למשל), יש ראש לאריות וראש לשועלים ויש אפילו במחילה רק ראש של כרוב (כמו בשיר הידוע של תלמה אליגון רוז ובחלק מהקבוצות).
לקבוצת ספורט יש גם ריאות, אלה שמספקות את החמצן כדי שהגוף יוכל לפעול. החמצן הזה, בצורה של כסף, מגיע בחלקו מהראש (הבעלים) אבל גם מהרשויות המקומיות, טוטו, זכויות שידור, ספונסרים ומכירת כרטיסים ומינויים לאוהדים, אליהם עוד נחזור בהמשך. לקבוצה יש רגליים, השחקנים שמתרוצצים על המגרש הלוך ושוב ובמקרה של כדורגל גם בועטים בכדור. אי אפשר כמובן בלעדיהם, כי עליהם עומד כל הגוף. יש לקבוצה גם ידיים, ולא רק אלה שקולעות לסל, מצילות כדורים מהחיבורים או מוציאות כדורי חוץ. הכוונה בעיקר לידיים שמטפלות בשחקנים (רופאים, פיזיותרפיסטים, מעסים), דואגות לציוד שלהם (אפסנאים, אנשי משק או איך שתקראו להם) ואחראיות לתפקוד המערכת (מזכירות, אנשי שיווק ושאר אנשי המינהלה). יש גם עיניים ואוזניים – התקשורת האלקטרונית והכתובה וגם הרשתות החברתיות, שהופכות את הספורט נגיש לכולם.
אבל כל אלה לא יכולים להתקיים ללא הלב, ואלה האוהדים. שחקנים באים והולכים, בעלים ויו"רים יכולים להתחלף וגם יתר האנשים במערכת לא נשארים לעד. האוהדים, לעומת זאת, תמיד שם בקור ובחום, בגשם ובשרב – וזו לא קלישאה. בחודשים האחרונים הספורט בכל העולם נאלץ להסתדר ללא הלב שלו. הגוף עדיין מתפקד, אבל במקום לב הוא מחובר למכונת ההנשמה. הכסף עוד זורם מפה ומשם, ויש גם רשת ביטחון, השחקנים בועטים וקולעים, מצלמות הטלוויזיה מעבירות את המראות למסכים למיניהם – אבל הלב, במקום שיפעם במגרש יושב על הכורסה בבית ומפצח גרעינים.
בואו נשמור על אופטימיות ונקווה שהקהל יחזור בקרוב למגרשים, כי הפוגה ארוכה מדי עלולה לפגוע. אם הלב לא יחזור לפעימות הסדירות שלו, הדם לא יזרום למוח ולשאר חלקי הגוף, שעלולים לסבול מנזק בלתי הפיך. כמו שהתלמידים מפסידים שנת לימודים והספורטאים במחלקות הנוער מחמיצים את העונה הנוכחית, גם היציעים עלולים לאבד שנתון שלם של אוהדים חדשים.
× × ×
ולמה היציעים עלולים לאבד שנתון שלם של אוהדים חדשים? כי אוהד אמיתי לא בוחר איזו קבוצה לאהוד, היא בוחרת אותו – וכאשר היציעים סגורים הבחירה מצטמצמת והילדים/האוהדים הצעירים יילכו אחרי הדבר הזמין ביותר תקשורתית ולא אחרי הלב.
איך הופך ילד או נער לאוהד של קבוצה מסוימת? לרוב אין לו הרבה אלטרנטיבות. הוא נולד לתוך משפחה שאוהדת קבוצה מסוימת, הוא שייך למעמד סוציו־אקונומי שנוטה לאהוד קבוצה מסוימת, הוא גדל בעיר או שכונה שאוהדות קבוצה מסוימת – או שהאהדה הולכת לקבוצה שנכנסת לו ללב, שלכדה את עיניו והוא שבוי שלה לנצח.
בשנים שאני התחלתי להתעניין בכדורגל, לא הייתה אפשרות אחרת. כל הילדים בכיתה היו אוהדי הפועל כפר־סבא, בניהם ובנותיהם של אוהדי הפועל כפר־סבא. בתיכון כצנלסון למדו גם חניכים מפנימיית שטיינברג, תלמידים מערים אחרות בארץ, וזה לפחות נתן לנו את האקשן של עקיצות הדדיות וקרבות ספורטיביים נגד אוהדים של מכבי נתניה, מכבי חיפה וקבוצות אחרות. בינתיים כפר־סבא הכפילה את עצמה, הגיעו אליה משפחות עם אהדות לקבוצות אחרות, והיום זו כבר לא אקסיומה שתושב כפר־סבא גם אוהד את הפועל כפר־סבא.
גם יתר הערים בשרון הן ערי מהגרים, אבל הבעיה של הקבוצות שלהן גדולה אפילו יותר. הפועל רעננה, הפועל רמה"ש ומכבי הרצליה בילו תקופה מסוימת בליגה הראשונה, אבל זה לא היה מספיק זמן כדי לייצר מסורת, שתשמור על קהל אוהדים יציב. במקרה שלהן אין כמעט אוהדים חדשים ואין אפילו בסיס להישען עליו.
אשרי המאמין – והמאמן
עברנו חמישה משחקים בעידן החדש של אלישע לוי בכפר־סבא, ואפשר כבר לעשות סיכום ראשון. אין ספק, הקבוצה נראית טוב יותר והתקפית יותר כמו שיצחק שום אוהב, אבל הבעיות הישנות לא נפתרו – והן בלטו במיוחד בהפסד 3:0 למכבי חיפה ביום ראשון. הגנה שעושה טעויות נאיביות, התקפה שלא מגיעה כמעט להזדמנויות ובעיקר סגל חסר. שום מילא חצי מההבטחות שלו לאלישע: הוא שיחרר חמישה שחקנים מהסגל כדי לפנות מקום לרכש, אבל אין בינתיים מחליפים. נכון, זו לא אשמתו של שום. המצאי של שחקנים בארץ דליל, וגם כשמוצאים שחקן חיזוק בחו"ל אי אפשר להטיס אותו ארצה בגלל הקורונה. בקיצור, כפר־סבא תמשיך לנסות לקושש ניצחון פה ושם ולקוות שהיריבות בתחתית לא יצליחו יותר ממנה. אשרי המאמין – והמאמן.
לזכרו של ברוכי
כתבתי קודם על האוהדים, שהם הלב של קבוצות הספורט. בסוף השבוע שעבר איבדה הפועל כפר־סבא את אחד הלבבות הפועמים שלה – ברוך וייס, הידוע לכולם בשם ברוכי, שהלך לעולמו בגיל 63 אחרי מאבק ממושך במחלה קשה. מלבד היותו אחד המתנדבים הבולטים בעיר, הוא היה אוהד מסור של הפועל כפר־סבא ועובד המועדון בהתנדבות עוד מתקופת מגרש הפרדסים. ברוכי בילה שם ימים ולילות והיה חלק בלתי נפרד ממנו, כמו לבנה בקיר שלו. עם המעבר לאצטדיון לויטה הוא קיבל כיסא קבוע בשורה האחרונה של יציע הכבוד, וגם שם אי אפשר היה להחמיץ אותו. יהי זכרו ברוך.
