שנת 2021 מתקרבת לסיומה, ונהוג במקומותינו לסכם אותה. אז אני לא בדיוק אסכם אותה, אבל אזכיר אירוע שקרה במהלכה. אירוע שעשה הרבה רעש בעולם ליום או יומיים, ואחר כך ירד מהפרק באותה מהירות שעלה על סדר היום, אבל הוא עדיין מבעבע מתחת לפני השטח. הסיפור הזה עוד יציף את הגלובוס שוב, ואז אי אפשר יהיה כבר לעצור אותו. הוא למעשה עדיין כאן, בכל מקום, ויש לו השפעה על כל עולם הספורט – כולל כמובן הקבוצות באזור שלנו.
ב־18 באפריל הכריזו 12 המועדונים הגדולים ביותר באירופה על הקמת הסופר־ליג, ליגה סגורה שבה ישחקו הקבוצות שהקימו אותה, שלושה מועדונים גדולים נוספים שיצטרפו בהמשך ועוד חמש קבוצות שיעפילו אליה מדי שנה על סמך הביצועים שלהן. בקיצור, ליגה אליטיסטית שנועדה להגדיל עוד יותר את הקבוצות הגדולות ולהקטין עוד יותר את הקבוצות הקטנות ממילא. הטענה של המקימות הייתה שהן מייצרות את הכסף הגדול מזכויות שידור וספונסרים ולכן הן גם צריכות ליהנות ממנו. ההכרזה הזאת יצרה כאמור הרבה רעש בעולם, אופ"א קפצה כנשוך נחש ואיימה בסנקציות, והקואליציה הזאת החלה להתפרק. הקבוצות האנגליות הודיעו אחרי יומיים על פרישה מהליגה ולמחרת גם האיטלקיות היו בחוץ, מה שהשאיר בפנים רק את ברצלונה וריאל מדריד, שהנשיא שלה פלורנטינו פרס עמד בראש ההתאגדות. הנהלת הסופר־ליג הודיעה בלית ברירה על השעיית פעילותה, אבל אל תטעו – הרעיון הזה עדיין חי וקיים, וגם הקרב בין הקבוצות הגדולות לקטנות.
דוחקים את הקטנות
לא צריך ללכת רחוק, היורוליג היא המתכונת הכדורסלנית של אותו סופר־ליג: 13 קבוצות קבועות ועוד חמש נספחות שמתחלפות מעת לעת. היורוליג עשתה לכדורסל הישראלי טוב וגם רע. הצד השלילי הוא שהדרך חסומה כמעט לחלוטין בפני קבוצות ישראליות, למעט מכבי תל אביב. מצד שני, בגלל שהצהובים לא יכולים לאבד את מקומם ביורוליג, הם הסכימו למשל לשיטת הפיינל־פור שפתחה את הליגה והולידה מספר אלופות חדשות. הלחם והחמאה של מכבי תל אביב היא כבר מזמן לא הליגה המקומית, אלא היורוליג.
מאבק הקבוצות הגדולות בקטנות בכדורסל הישראלי יצא כבר מזמן לדרך, ואחת הנפגעות הגדולות ביותר הייתה העונה שעברה אליצור נתניה – וכאן אנחנו מגיעים לנקודה המקומית. הקבוצה סיימה את העונה במקום החמישי והשיגה בפלייאוף את אחד משני הכרטיסים לליגת העל, אבל בהמשך הכרטיס נלקח ממנה משתי סיבות: אי עמידה בדרישות הרשות לבקרת תקציבים ואי אישור האולם הביתי שלה. אני מבין את הדרישה להעמיד תקציב מינימום עם בטוחות, זה נועד להגן על השחקנים ולהבטיח שהקבוצה לא תתבזה בליגה אם תעמיד סגל חלש מדי. הדרישה לאולם ביתי, לעומת זאת, נועדה להרחיק מליגת העל קבוצות קטנות מהפריפריה. אני לא מבין מה היה קורה אם אליצור נתניה הייתה משחקת בחדרה? אז האוהדים היו צריכים לנסוע חצי שעה לאולם בעיר הסמוכה, ביג דיל. רוצים להיות מקצוענים כמו בעולם הגדול? תראו לי אוהד של הלייקרס או הקליפרס שנוסע פחות מחצי שעה למשחקים בסטייפלס סנטר. העונה משחקות בליגה הלאומית, בנוסף לנתניה, גם א.ס רמת השרון, מכבי רעננה ומכבי הוד השרון, ותהיו בטוחים שאם אחת מהן תעלה לליגת העל מתישהו – גם לה יעשו את המוות לפני שתקבל אישור להצטרף למועדון הגדולות. הן מצידן רוצות שהליגה תהיה כמה שיותר קטנה וסגורה, כדי שהתקבולים מזכויות השידור והטוטו יתחלקו בין כמה שפחות קבוצות.
אצטדיון לפני שחקנים
הרעה החולה הזאת עוברת עכשיו לכדורגל. לפני מספר שבועות פורסמה ב"ידיעות אחרונות" התוכנית של יו"ר ההתאחדות אורן חסון לשיפור הכדורגל והיא כוללת בין היתר שני סעיפים מרתיחים: הקטנת ליגת העל וחיוב קבוצות להחזיק בעירן מגרשים הראויים לליגת העל. שוב ניסיון להגדיל את הגדולות ולהקטין את הקטנות והפריפריה. מבט זריז על טבלת הליגה הלאומית מגלה שמשחקות בה העונה רק שלוש קבוצות שברשותן אצטדיון ביתי שעומד בקריטריונים: בני־יהודה, א.ס אשדוד והפועל פתח תקווה. אז בשביל מה צריך לקיים ליגה שלמה של שני סיבובים ופלייאוף, אפשר פשוט לערוך טורניר משולש שבו ייקבע מי יעפיל לליגת העל. הפועל כפר־סבא, הפועל רעננה והפועל רמת השרון יצטרכו לדאוג קודם לאצטדיון ואחר כך לסגל השחקנים. גם גורלה של הפועל חדרה, שמשחקת כבר בליגת העל, יהיה דומה כי אין לה מגרש ביתי – ועד שיוקם אצטדיון בחדרה אולי הילדים של מנשה זלקה יוכלו לשחק בו.
למכבי נתניה יש מגרש ביתי ראוי, אבל גם היא צריכה לדאוג מצמצום הליגות, כי היא על קו התפר, בין קבוצה גדולה לקטנה. צמצום הליגות יעביר עוד שחקנים טובים מהקבוצות הקטנות לגדולות, שיצברו עוד כוח, מה שיהפוך את ליגת העל למועדון מצומצם, כמו אותו סופר־ליג שרצו להקים ענקיות אירופה. נכון שהשיקולים הכספיים שולטים, אבל אין ספורט בלי רומנטיקה. בלי משחק כדורגל בשכונה בין חברים, משחקים בליגות נמוכות שהקהל נתלה בהם על הגדרות, משחקים בליגה הלאומית שבה כל תוצאה אפשרית. כדורגל זה לא רק מכבי חיפה נגד מכבי תל אביב כל הזמן, זה גם מכבי נתניה נגד הפועל חדרה והפועל כפר־סבא נגד הפועל רעננה.
פלורטינו פרס אמר עם הקמת הסופר־ליג: "צעירים כבר לא מתעניינים בכדורגל. למה לא? מכיוון שיש הרבה משחקים באיכות ירודה והם לא מתעניינים, יש פלטפורמות אחרות שיסיחו את דעתם". טעות. הצעירים מתעניינים פחות בכדורגל כי הוא כבר לא שובה להם את הלב, הם מתעניינים איזה שחקן נמכר לאיזה מועדון ובכמה כסף. הצעירים יחזור לכדורגל אם הם יאהבו אותו ולא את כל הטררם מסביב.
חדרה והקונוסים
משחקי הגביע בסוף השבוע שעבר עשו טוב לקבוצות השרון שהשתתפו בו, גם למנצחות וגם למפסידה. נתחיל עם המפסידה, הפועל כפר־סבא, שצברה כמה נקודות זכות למרות שלא עלתה שלב. הביקורת הגדולה נגד הקבוצה הייתה שהשחקנים שלה לא נלחמים מספיק ולא נותנים את הנשמה. אז במשחק נגד הפועל חיפה ביום חמישי שעבר היו הרבה לחימה ונשמה, שלא הספיקו בגלל הסגל המצומצם יחסית. בזמן שאלישע לוי העלה כמחליפים את איתי בוגנים, נס זמיר וגיא משפתי, אורי גוטמן נאלץ להסתפק בגל שלהבת, אלון סבג ואחמד באדיר הלא מנוסים. אולי ההתלהבות הזאת תגלוש גם למשחק היום נגד הפועל עכו.
מכבי נתניה חזרה להרגיש את הטעם של ניצחון, גם אם זה נגד הפועל פתח תקווה מהלאומית, וה־1:6 של הפועל חדרה על מ.ס טירה מזכיר לי סיפור ששמעתי מאברשה מרצ'ינסקי, שחקן ומאמן עבר בהפועל כפר־סבא.
זה הולך ככה: מאמן נוטינגהאם פורסט בראיין קלאף פנה בזמנו למאמן האגדי של ליברפול, בוב פייזלי, ושאל אותו מה עושה באימונים שהקבוצה שלו משחקת כל כך יפה עם תיאום מופלא בין השחקנים. פייזלי ענה לו שהוא מציב קונוסים במגרש האימונים, והשחקנים מתמסרים ביניהם. "זה רעיון", אמר קלאף. אחרי כמה שבועות השניים נפגשו שוב ופייזלי שאל: "נו, עשית מה שאמרתי לך? איך הלך?". "לא טוב", ענה קלאף, "הקונוסים ניצחו 0:1". מסקנה: גם נגד קונוסים צריך לדעת לשחק. שבת שלום.
