המשרה הכי לחוצה בכדורגל הישראלי, הכדורגל העולמי והספורט בכלל היא של המאמן. הוא עומד חשוף למעלה בטופ ונדרש כל הזמן לספק תוצאות. שני ניצחונות ברציפות והוא יכול קצת לנשום לרווחה, שני הפסדים ברציפות והוא מתחיל להרגיש את החום של הפלנצ'ה מתחתיו. אז מה הפלא שרוב המאמנים לא מתעסקים בקידום השחקנים, שיפור הקבוצה או רחמנא ליצלן בגרימת עונג לקהל האוהדים – אלא בהישרדות. מה יגרום להם לסחוב עוד שבוע בג'וב ואולי אפילו לסיים את העונה. זה מתבטא גם בראיונות של המאמנים בסיום משחקים, כשהם מחויבים על ידי המנהלת לענות לשאלות כתבי הקווים רגע אחרי סיום המשחק, כשהאדרנלין עדיין בשמיים.
ניקח לדוגמה את דרבי השרון הצפוני בין הפועל חדרה למכבי נתניה ביום ראשון האחרון. מאמן חדרה, מנחם קורצקי, נראה לכאורה נינוח, אבל נפל שוב בפח של "אני לא רוצה לדבר על".... שבעקבותיו הגיע נאום עצבני. התגובה שלו אחרי ההפסד להפועל באר־שבע ("אני לא מדבר על השיפוט, מדבר באופן כללי. בא בנאדם אחד והתעלל בקבוצה ובמועדון שלם") הפכה כבר לקאלט והגיעה אפילו ל"ארץ נהדרת". גם אחרי ה־1:1 נגד נתניה הוא לא רצה לדבר על התקרית בסיום ("אני מעדיף לדבר על כדורגל"), אבל באותה נשימה הוסיף: "יש דם רע בין חדרה לנתניה. התעצבנו על זה שהיה שחקן פצוע, הוצאנו את הכדור לאאוט והם לא החזירו. אני חושב שזה לא היה מכובד". בפרפרזה על המשפט המפורסם מ"הטוב, הרע והמכוער" אפשר לומר: מנחם, איף יו האב טו טוק – טוק, דונט שוט. אם אתה רוצה להגיד משהו – תגיד. אם אתה לא רוצה להגיד – תשתוק.
גם בני לם לא רצה למתוח ביקורת על השופט, אבל עקץ: "אני אוהב את השופט, הוא מעולה, אבל חמש דקות תוספת זה היה מגוחך. היו אולי 20 דקות נקיות". לם גם מספיק חכם לא למתוח ביקורת פומבית על השחקנים שלו, למרות שניכר היה שהוא מאוכזב מהם: "עשיתי הכל במשחק, רק היה חסר שאני אתלבש ואכנס לשחק. עשיתי כל מה שאפשר. אני לא רוצה לדבר על שחקנים ולצרף שחקנים. זה מה שיש פה כרגע. חסרה לנו היום הרגל המסיימת". אז בלי דיבורים מיותרים, אחרי המשחק נודע שנתניה סיכמה עם מכבי חיפה על צירופו של הקשר יובל אשכנזי.
שחר של יום חדש
"הכי חשוך לפני עלות השחר", כתב וזימר שלום חנוך בשיר "נגד הרוח". לא בטוח שיש לאמירה הזאת הוכחות מדעיות, אבל המשפט הפך לסלוגן אהוב על ידי מנטורים למיניהם. המשמעות היא שהתקווה הכי הגדולה יכולה לצאת דווקא מהתהום הכי עמוקה.
אין ספק שהרגע החשוך ביותר של הפועל כפר־סבא העונה, התהום הכי עמוקה, היה ביום שישי שעבר, בדקה ה־54 של המשחק נגד בית"ר ת"א/בת־ים בנס־ציונה. קבוצת הילדים מהמקום ה־14 בטבלה הובילה 0:3 אחרי סדרה של טעויות מביכות בהגנת כפר־סבא, ונראה היה שהמשבר המקצועי בקבוצה הולך ומחמיר. אלא שאז, משום מקום, השחקנים לקחו את עצמם בידיים וברגליים, יצאו לקרב על כבודם האבוד, הציגו את חצי השעה הטובה ביותר שלהם העונה וחזרו ל־3:3, שהיה יכול להיות גם 3:4 הירואי אם השופט היה שורק לפנדל בהכשלה על וואליד דרוויש. כפר־סבא קיבלה כבר העונה פנדלים על פחות מזה. האם זאת תהיה נקודת המפנה של העונה, שממנה יעלה שחר של יום חדש? תשובה, חלקית לפחות, תינתן היום במשחק הביתי נגד הפועל ראשל"צ. תזכורת: בסיבוב הקודם כפר־סבא ניצחה 1:4 עם שלושער של עומר בוארון, משחק שבעקבותיו כל הפרשנים למיניהם שלחו כבר את הקבוצה לליגת העל.
מה היה חלקו של המאמן החדש, ירון הוכנבוים, בקאמבק המפואר? קשה לדעת. אחרי אימון אחד בלבד, הוא בטח לא הספיק לשנות מערכים ולהביא את השינוי. אולי הטירוף שלו על הקווים והחילופים המוצלחים, דרוויש וסתיו טוריאל, עשו את ההבדל. אבל מצד שני גם אורי גוטמן עשה חילופים כאלה בעבר, ושום דבר חיובי לא קרה בדרך כלל.
עם או בלי קשר להוכנבוים, הפרידה מגוטמן ג'וניור הייתה הדבר הנכון ביותר שמשפחת שום עשתה העונה. השאלה היא לא למה פיטרו אותו, ואפילו לא למה זה לא קרה קודם - אלא למה מינו אותו בכלל. נכון שהוא נחשב למאמן מוכשר וידען, חלק מדור מאמנים צעירים שיכבוש בעתיד את הכדורגל הישראלי, אבל יש לו גם אופי (מקצועי) מסוים ומאופיין. כולם יודעים שהוא שייך לאסכולה של אבא שלו ושל תלמידו יוסי אבוקסיס, שדוגלת במשחק הגנתי וטקטי. כולם גם יודעים שיצחק שום שייך לאסכולה אחרת לגמרי, שהולכת על התקפה בכל מחיר. אז איך בכלל נוצר השידוך הזה? הרי שידוכים דומים בעבר קרסו (ע"ע עמיר תורג'מן) מתחת להריסות חילוקי הדעות המקצועיים.
מדגו ועד הוכנבוים
כאן אנחנו מגיעים למערכת קבלת ההחלטות של שום, שיודע בדיוק מה שהוא רוצה, אבל משום מה פועל לפעמים בדרך ההפוכה. אף אחד לא יכול לקחת ממנו את האהבה שלו למועדון והרצון להצעיד אותו לצמרת הכדורגל הישראלי, אבל מה לעשות שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. הוכנבוים הוא המאמן העשירי של הפועל כפר־סבא בארבע וחצי שנות בעלותו, לא כולל שום עצמו שירד בכמה משחקים לקווים, וחלק מהמינויים היו ממש לא מתאימים – ולא רק בדיעבד. מראש היה אפשר לצפות שזה לא יילך.
זה התחיל במסאי דגו, שהיה סוג של ירושה מסתיו שחם. שום היה יכול לדחות את הירושה, אבל הוא נכנע להפצרות של דגו ונתן לו צ'אנס. פתיחת העונה הייתה מצוינת על המגרש, אבל לא במשרדי ההנהלה, שם היו ויכוחים לא מעטים בין הצדדים – כולל סביב שיתופו של הנכד טום שלח. בהמשך שום כבר נכנס לרצף של מינויי מאמנים, חלקם הזויים כמו ריימונדאס ז'וטאוטאס, וחלקם פשוט לא מוצלחים כמו חיים שאבו. גם ארז בנודיס היה מינוי מפתיע, אבל הוא לפחות הצליח להשאיר את הקבוצה בליגה. עונה לאחר מכן, לאחר שנראה היה שבנודיס לא יצליח במשימה להעלות את הקבוצה לליגת העל, הוא הוחלף באופיר חיים, שדווקא כן הצליח. זה היה אולי המינוי הטוב ביותר בתקופת שום, אבל גם השידוך הזה לא שרד עד לסיום העונה הבאה, כשהסיבה הייתה כנראה לא מקצועית, כפי ששני הצדדים רמזו מאוחר יותר.
כפר־סבא לא הייתה במצב קטסטרופלי בטבלה, אבל בכל זאת פיטרה את חיים ומינתה את עמיר תורג'מן. שום הסביר שהוא חיפש מאמן שמכיר כבר את קבוצות התחתית ותורג'מן הוא הכתובת, כי הוא פוטר זמן קצר לפני מכן מנס־ציונה. נימוק קצת משונה. אם כבר לקחת מאמן שמכיר את התחתית, עדיף מאמן שגם הצליח – ולא אחד שנכשל. תורג'מן עמד במשימה, פחות בזכות יכולת מופלאה של כפר־סבא ויותר בגלל חולשת היריבות, נס־ציונה והפועל רעננה. גם בעונה שאחריה שום נכנס למדרון חלקלק עם פיטוריו של תורג'מן (הנימוק: הוא סירב לשמוע את העצות המקצועיות של שום), מינויו של אלישע לוי (על פניו הברקה, בפועל: על הפנים), פיטוריו ואז הרמת ידיים עם מסירת המושכות לידיים של רביד גזל הלא מנוסה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. עכשיו הגיע זמן הוכנבוים. דבר אחד חיובי אפשר להגיד הפעם על השומים: הם פעלו במהירות. הפיטורים של גוטמן נעשו רק אחרי שכבר היה להם ביד מחליף.
