התשובה לשאלה מה מקומה הטבעי של הפועל כפר־סבא, ליגת העל או הלאומית, מורכבת. תלוי מתי שואלים. פעם למעלה, פעם למטה – כמו ששר שמוליק קראוס את מילותיו של יענקל'ה רוטבליט. במקרה של הפועל רמה"ש והפועל רעננה התשובה פשוטה יותר: מקומן הטבעי הוא הליגה הלאומית, גם אם הן עושות לפעמים גיחות לליגה הבכירה.
כדי להיות שייכים באופן קבוע לחבורת העילית של הכדורגל הישראלי, מועדונים צריכים שני מאפיינים חשובים: מסורת וקהל. מסורת בונה קהל, ובלי אוהדים קבוצות לא יחזיקו מעמד לאורך שנים בליגת העל. הקהל יכול להיות רדום לתקופות ארוכות ולא להגיע באופן קבוע למגרשים, אבל בשעת פקודה הוא יתייצב שוב ביציעים. זה מה שקורה להפועל כפר־סבא וגם להפועל חדרה, קבוצה עם עבר בליגה הראשונה שחזרה לקדמת הבמה אחרי היעדרות של 39 שנה. נכון שאין לה כמויות אדירות של אוהדים, אבל הרבה מאוד שמרו לה חסד נעורים – וזו גם הסיבה שהיא מצליחה להחזיק מעמד יפה בליגת העל כבר שלוש שנים.
זה לא המקרה של רעננה ורמה"ש. להפועל רעננה, שנוסדה ב־1938, יש אמנם היסטוריה יפה, אבל לא כזאת שהצליחה להדביק אליה כמויות גדולות של אוהדים. עד שהצליחה להעפיל לראשונה בתולדותיה לליגת העל, ב־2009, היא הייתה ידועה בעיקר כקבוצה שמונעת מאחרות לעשות זאת. הקפיצה קדימה הגיעה כשהקבוצה עברה לבעלותו של אשר אלון, אבל זו כנראה רק הנשמה מלאכותית. למרות שמונה עונות בליגת העל, כולל העפלה אחת לפלייאוף העליון, הקבוצה לא הצליחה לגבש קהל אוהדים גדול. אפשר לעשות מבצעים חד־פעמיים ולהביא ליציעים את ילדי מחלקת הנוער והוריהם, אבל בסופו של דבר אין שם בסיס אוהדים רחב. זה דומה למה שקורה בקריית־שמונה, שם הקבוצה היא שיגעון פרטי של איזי שרצקי. הקבוצה זכתה כבר בעשר השנים האחרונות באליפות, בגביע המדינה ובשני גביעי הטוטו, אבל היא עדיין לא מצליחה להדביק אליה את תושבי העיר בהמוניהם – ומישהו יכול להגיד מה יהיה בגורלה אחרי ששרצקי יפסיק להזרים את הכספים?
ברעננה אומרים שאצטדיון ביתי יוכל לעזור ביצירת קהל אוהדים, אבל הבעיה היא שרוב תושבי העיר (אלה שמתעניינים כמובן בכדורגל) הם כבר אוהדים של קבוצות אחרות. במקרה הטוב, הפועל רעננה תהיה הקבוצה השנייה שלהם. זו גם הבעיה של רמה"ש, עיר שינה פרברית של ת"א, שתושביה אוהדים ברובם של הקבוצות מהעיר הגדולה. קחו לדוגמה אפילו את ראש העירייה אבי גרובר, שאוהד את הקבוצה ותומך בה כלכלית (מכספי הארנונה כמובן), אבל הוא קודם כל אוהד מכבי ת"א, והוא גם לא מכחיש את זה. זה לא שאין לקבוצה בכלל אוהדים, אבל אין לה קהל אוהדים. מה ההבדל? מי שמגיע למשחקי הקבוצה באצטדיון גרונדמן יכול לראות ביציעים כמה עשרות אוהדים, שבעיקר מחלקים הוראות לשחקנים ולמאמן ולפעמים אפילו צועקים "יש" אחרי הבקעת שערים, אבל אין שם דגלים, צעיפים, שלטים, תופים ועוד סממנים של חוג אוהדים.
גם להפועל רמה"ש הייתה תקופת זוהר של שלוש עונות בליגת העל, כולל אחת בפלייאוף העליון, אבל היא לא הצליחה להדביק את העיר בשיגעון ולייצר דור חדש של אוהדים. אי אפשר לייצר מסורת אינסטנט. זה לא שההנהלות לא עושות את העבודה. לפעמים זה מצליח יותר ולפעמים פחות, אבל השורה התחתונה היא ששתי הקבוצות האלה נשארות השיגעון הפרטי של המנהלים שלהן – ושם לא תראו מחאות אוהדים כמו בבני־יהודה, כפר־סבא והפועל פ"ת, למשל, גם בתקופות שהקבוצות נמצאות בשפל.
אחת הדרכים לייצר מסורת היא באמצעות מחלקות הנוער, וגם כאן שתי האגודות עושות עבודה טובה – אבל זה לא מספיק. קבוצת הנוער של רמה"ש אמנם נשרה העונה מליגת העל, אבל המחלקה מייצרת פה ושם שחקנים ראויים. ברעננה גדלו בשנים האחרונות שחקנים לא רעים כמו אסף צור, יואב תומר, בן סביר וגולן בני, אבל הם לא מנעו מהקבוצה הבוגרת לרדת בעונה שעברה מליגת העל וגם לא הצליחו – כמו במקרה של מכבי פ"ת – להחזיר אותה תוך שנה.
בשורה התחתונה, הפועל רעננה והפועל רמה"ש יכולות וצריכות להמשיך לשאוף להגיע לליגת העל, ולנסות להטביע שם את חותמן, אבל ההיסטוריה מוכיחה שזה לא יהיה לאורך זמנו ובצער רב ניתן לקבוע שמקומן הטבעי הוא בליגה הלאומית.
בכיינים לא מתים, הם רק מתחלפים
בכל ליגה, בכל ענף ובכל מקום בעולם יש כלל זהב אחד: אל תגיע למחזור האחרון כשאתה תלוי באחרים. תעשה את העבודה בעצמך, ואל תסמוך על אף אחד – אחרת זה פותח פתח לתלונות, מענות ובכיות, כמו במקרה של הפועל פ"ת. איל ברקוביץ' התלונן למה כפר־קאסם לא הוציאה לפחות נקודה מאום אל־פאחם, אבל שכח כנראה שגם פ"ת שלו הפסידה לאותה אום אל־פאחם שבועיים וחצי לפני כן – אז על מה הטענות?
זה מזכיר לי את התלונות שהיו נגד הפועל כפר־סבא בעונת האליפות ב־1982 ובעונת העלייה האחרונה לפני שנתיים. במקרה הראשון במכבי נתניה בכו על המשחק לרוחב נגד שמשון במכתש, אבל לא ציינו שהם בעטו לעצמם בדלי. כולם זוכרים את ה־2:5 המפואר במחזור ה־25 ואת ה־0:0 המשמים במחזור האחרון, אבל ביניהם היו שני משחקים שבהם נתניה הובילה 0:2 על הפועל ירושלים ומכבי חיפה וסיימה ב־2:2. אלה היו שתי הנקודות שחסרו לנתניה בסיום העונה, שהייתה אגב האחרונה בעידן שתי הנקודות לניצחון.
גם בנצרת־עילית (שנה לפני הפיכתה לנוף־הגליל) התלוננו על ה־2:3 הדרמטי של כפר־סבא בעפולה, וגם הם שכחו שמחזור קודם הם סיימו ב־2:2 ביתי עם הפועל אשקלון ואיבדו במו־רגליהם שתי נקודות חשובות. זה מה שקורה כשמגיעים למחזור האחרון בלי להיות אדונים לגורלכם.
ביד חלשה
לקחת אליפות זה מקצוע. תשאלו את קבוצת הכדורעף גברים של הפועל כפר־סבא, שהובילה כמעט כל העונה את הטבלה ובסוף קרסה ברגע האמת גם בחצי גמר הפלייאוף וגם בגמר גביע המדינה. דבר דומה קרה לקבוצת הכדוריד א.ס רמה"ש, שמנסה כבר שנים לטפס לפסגת הענף בארץ, אבל כושלת פעם אחר פעם. השנה כבר חשבנו שזה יקרה. רמה"ש סיימה את העונה הסדירה עם מאזן מושלם, אבל אז התחילו הצרות. המקשר הסרבי הנפלא, מילן פבלוביץ', נפצע והמאמן אסף לוי לא מצא תשובות. הפסד רדף הפסד, וביום שישי שעבר רמה"ש הודחה על ידי מכבי ראשל"צ בחצי גמר הפלייאוף.
כדי לקחת אליפות קבוצות חייבות להתאים את עצמן למציאות המשתנה, ובזה רמה"ש כשלה. הפועל אשדוד, למשל, קבוצה עם מאפיינים דומים לאלה של רמה"ש (נשענת על כספי עירייה), הצליחה לעשות את זה ולזכות לפני שנתיים באליפות. ההבדל נעוץ כנראה במחלקות הנוער. אשדוד מצליחה להצמיח שחקנים שמשתלבים אצלה בהרכב ועושים את ההבדל, בזמן שאלה של רמה"ש מחממים בעיקר את הספסל.
