כילד וכנער סבל אלון פרידמן מדימוי גוף נמוך, חוסר ביטחון וחוסר אמונה בעצמו, שאילצו אותו להתמודד בין היתר עם חרם חברתי. הניסיונות לשנות את המצב לא צלחו, עד אשר החליט פרידמן בזמן שחבריו בילו בשכונה, להסתגר בבית מול הטלוויזיה ששידרה את המשחקים האולימפיים במוסקבה ולהתחיל להתאמן.
"אני זוכר את ההרגשה, הייתי מלא התפעלות מתעצומות הנפש והדבקות במטרה של הספורטאים. גם אני רציתי להיות חלק מהם", הוא משחזר בהתרגשות את מה שלימים הפך לקשר החזק שלו לספורט ולעיקר חייו וחזונו.
היום בגיל 52, הוא סוף סוף מגשים חלום כשהקים מיזם לאימון ספורט של ילדים בעלי צריכים מיוחדים.
חלום במגירה
פרידמן זוכר היטב את היום שבו החליט לקחת את הספורט בשתי ידיו. הוא החל להתאמן באופן עצמאי, תחילה מול מסך הטלוויזיה תוך כדי שידורי המשחקים האולימפיים ובהמשך מחוצה להם כשהוא מלא מוטיבציה להתחזק ולשבור את השיאים שהציב לעצמו בספורט ולהתחיל להשתלב חברתית. "ככל שהתאמנתי חלו בי תמורות מבחינה פיזית ומנטלית והרגשתי יותר ביטחון עצמי. הקול הפנימי שלי חיזק אותי בהתמודדות מול קשיים ותסכולים".
במקביל החליט לבחור בתיכון במגמת ספורט, מה ששיפר ישירות את מעמדו החברתי. בגיל 18 כבר החזיק בתעודת מאמן כושר גופני ולצבא כבר הגיע חסון והתגייס לגבעתי. לאחר השחרור עבד בשיקאגו באבטחה באל על ולאחר מכן כמנהל מערך האבטחה במיאמי בחברת התעופה וירגין אטלנטיק.
את הפעילות הספורטיבית הקפיד פרידמן לשלב בהמשך עם לימודי תואר B.A מינהל עסקים ופנה לעולם הרפואה בתחום הפיתוח העסקי תוך שהוא מסיים קורס מאמנים לאימון פונקציונלי המיועד לילדים ומבוגרים בסיכון השמנה.
לפני כשנתיים הגיע עם משפחתו לרשפון, אחרי זמן מה של התאקלמות הגיעה הקורונה ששינתה שוב את סדר היום בחייו. מבחינתו זו הייתה קריאה עבורו להזדמנות להגשים את חלומו שישב במגרה. כך מתפקיד נחשב בחברת הרפואה שעבד שכללה טיסות עסקיות וישיבות דחופות החליט בצעד אמיץ לעשות מהפך בחייו והקים מיזם ספורט שייתן מענה לקידום ילדים ומתבגרים עם צרכים מיוחדים באזור השרון.
בעקבות ההחלטה הוא נרשם ללימודי פעילות גופנית מותאמת בבית איזי שפירא ברעננה ובמקביל התנדב ועדיין עושה זאת בצהרון לילדים עם CP (שיתוק מוחין). "כל אלו אינם משכיחים ממני את הילד שהייתי. אני זוכר את עצמי בימי בית הספר מתמודד עם דימוי גוף נמוך שנבע מעודף משקל וגרם לי חוסר ביטחון ובדידות חברתית. אז נולד הקשר שלי עם הספורט ועם הכוח המרפא שלו, העלה אותי למעלה והביא אותי למה שאני היום".
האומץ לשנות
את הכוח הזה, הידע והניסיון שצבר רותם פרידמן לטובת המיזם "לב אמיץ", שמטרתו לקדם ילדים ובני נוער בעלי מוגבלויות גופניות, נפשיות ורגשיות. "ה'אני מאמין' שלי הוא שכל יום הוא הזדמנות להפוך את העולם למקום טוב יותר, יצירתי וחומל יותר".
נשמע אופטימי מדי.
"אני מאמין שאף הר אינו גבוה מכדי לטפס עליו, לכל מכשול יש פתרון ואפילו את החלומות הכי מרחיקי לכת ניתן לממש בעזרת דמיון, יצירתיות ורצון. אני מאמין בכוחו של "לב אמיץ" לעזור לילדים שאותם אני מאמן, ולשנות את האופן שבו הם חווים את החיים".
תוכנית "לב אמיץ" משתמשת בספורט הטיפולי כאמצעי לפיתוח ביטחון ותחושת מסוגלות בקרב ילדים בעלי צרכים מיוחדים. בכך היא מסייעת להם לרכוש אומץ, המתבטא בשלושה מישורים: האומץ לנסות - חיזוק היכולת להתמודד עם קשיים ותסכולים והקניית חוויה חיובית של הצלחה. האומץ לסמוך - בניית אמון הדדי והאומץ להשמיע קול - חיזוק הביטחון העצמי.
התוכנית מסייעת להעצמה אישית של ילדים ומתבגרים, המתמודדים עם אתגרים כמו: צרכים מיוחדים, סיכוני השמנה וחוסר ביטחון חברתי. "זה הרבה יותר מספורט", אומר פרידמן, "זוהי מקפצה לפיתוח היכולות ומיצוי הפוטנציאל של כל אחד ואחת. מדובר בספורט טיפולי חווייתי המותאם אישית ונועד לשפר את איכות החיים של ילדים ובני נוער בעלי צרכים מיוחדים".
לאן אתה שואף מכאן?
"החזון שלי הוא להטמיע את תוכנית 'לב אמיץ' בקהילה דרך גיוס רשויות מקומיות ומוסדות כמו קופות חולים".
