עכברי הכדורסל באזור השרון מכירים את זופר אבדיה עוד הרבה לפני שנודע כאבא של דני מה־NBA, הדמות של המאמן הקשוח מ"ארץ נהדרת" או המנהל המקצועי של בני־הרצליה. הוא הגיע לישראל בפעם הראשונה לפני קצת יותר מ־30 שנה, בגיל 31, אבל עם רזומה מרשים של 66 הופעות בנבחרת יוגוסלביה הגדולה, כולל זכייה במדליית ארד בגביע העולם בקולומביה 1982. החוק ביוגוסלביה לא איפשר יציאת שחקנים מחוץ למדינה עד גיל 28, וכך, אחרי עשר שנים במדי הכוכב האדום בלגרד, החליט אבדיה האב לחפש הרפתקאות מעבר לים. הוא מצא אותן בארץ הקודש, או ליתר דיוק בא.ס רמה"ש, בשורותיה שיחק שתי עונות.
אני זוכר את הראיון שערכתי איתו באותה תקופה בביתו ברחוב סוקולוב בעיר. הדירה הייתה בקומה הראשונה, חזיתית לרחוב הראשי ההומה של רמה"ש, ולכן התריסים היו מוגפים. כמו בהרבה דירות זמניות של שחקנים זרים, הקירות היו חשופים ולא הייתה ממש הרגשה של בית. אשתו הראשונה זוריה לא הספיקה לתת את הטאץ' הנשי, וזו נראתה יותר כמו דירת רווקים. אבל מעבר לכך, הייתה לו כבר דיעה נחרצת על הכדורסל הישראלי, שאותו הכיר רק תקופה קצרה, ואיך אפשר לשפר אותו. הוא בוודאי לא דמיין באותם ימים שיקשור את גורלו במדינת ישראל ויעשה אותה גאה בזכות אחד הצאצאים שלו.
אבל זו לא הפעם הראשונה שזופר ובנו נכנסים לדפי ההיסטוריה. לפני 20 שנה הוא שיתף פעולה עם בנו הראשון, אנדריי, בחמישייה של אליצור בת־ים מהליגה הארצית. זופר היה אז בן 41 ושיחק בעיקר בשביל הכיף, ואנדריי, שהגיע מהנוער של מכבי הוד השרון, בן 16 וקצת. באותם ימים זופר היה כבר נשוי לאשתו השנייה, כדורסלנית העבר שרון ארצי, והבן המשותף שלהם דני עדיין לא הצליח לעשות חסימות ולזרוק שלשות מהסיבה הפשוטה שהיה רק בן שנה. פעם שאלו אותו אם הגנים המשותפים שלו ושל שרון עשו את דני למה שהוא, וזופר השיב בדרכו המיוחדת: "זה כנראה פחות הפלאפל של ישראל ויותר הקבבים של סרביה".
נעשה קפיצה קדימה לימים אלה. אבדיה סניור המציא את עצמו מחדש עם תפקיד המנהל המקצועי של בני־הרצליה, והאמת היא שהוא עושה עבודה לא רעה. היו"ר אלדד אקוניס, ששימש ב־20 השנה האחרונות גם כמנהל המקצועי הלא רשמי, החליט לזוז קצת הצידה ונתן לאבדיה לבנות את הסגל. השניים מכירים תקופה ארוכה, מקצועית ואישית. אקוניס היה עוזר המאמן ברמה"ש כשאבדיה שיחק שם, ובהמשך הביא אותו לאמן במחלקת הנוער של הרצליה. זופר היה אפילו עוזר מאמן הקבוצה הבוגרת לתקופה קצרה. אז כאשר אקוניס רצה הפסקה מהניהול המקצועי השוטף, הבחירה באבדיה הייתה טבעית.
פתיחת העונה של הרצליה עולה בינתיים על כל הציפיות, עם שלושה ניצחונות ברציפות. למשך 24 שעות היא אפילו הייתה הקבוצה היחידה בליגת העל בלי הפסדים, עד למפלה ביום שני נגד מכבי ת"א. אבל תעזבו את המשחק הזה, הצהובים נמצאים מבחינת הרצליה בליגה אחרת, בטח ארבעה ימים אחרי ההצגה שלהם נגד ברצלונה. אולי באולם היובל זה ייראה אחרת. ביום שני תחזור הרצליה לליגה שלה, למשחק נגד הפועל באר־שבע בבית, בתקווה להמשיך איפה שהיא הפסיקה השבוע.
זהירות רק לא ליפול
מי שהיה באופוריה אחרי תשעת המחזורים הראשונים ללא הפסד, בטח נכנס לדיכאון מהפסד הבכורה העונה של הפועל כפר־סבא בעפולה. שתי התגובות לא מוצדקות בעליל, בטח לאוהדים למודי תהפוכות וסבל כמו אלה של כפר־סבא, שמכירים לצערם את הליגה הלאומית כמו את כף ידם. מכירים יותר מדי טוב ויודעים שהיא לא צפויה. אסור לנוח על זרי הדפנה אחרי ניצחונות ולא להיכנס למרתף אחר הפסדים. סוד המשחק בלאומית, עבור קבוצות שרוצות לעלות ליגה, הוא להישאר באזור העליון של הטבלה כל העונה ואז בסוף לתת גז, לשמור על מומנטום, לחכות שהקבוצות האחרות ימעדו – וחלק באמת עושות זאת בצורה מפוארת. כפר־סבא הייתה כבר בכל המצבים האלה, גם של ריצה מטורפת לקראת הסיום וגם של נפילה מהדהדת רגע לפני קו הסיום (שתי עונות הקיזוז למשל).
יש כנראה משהו מסוכן בלתפוס את המקום הראשון בטבלה, בעיקר למאמנים. אוהדי הפועל באר־שבע עושים את המוות למאמן רוני לוי בטענה שהקבוצה לא משחקת טוב למרות התוצאות המצוינות והסגל שעומד לרשותו. לאורי גוטמן אין כזה סגל איכותי, אבל גם הוא סופג קיתונות של טענות מחלק מהאוהדים, בעיקר אחרי משחקים שלא מסתיימים בניצחון, ולפעמים גם אחרי כאלה שכן. הנה חלק מהתגובות שנכתבו בעמוד הפייסבוק (או שמא יש לומר מטא) בסיום משחק ההפסד בעפולה, בניכוי ניבולי הפה והשפה הלא יפה: "גוטמן מאמן יהיר ושחצן שחושב שהמציא את הכדורגל", "גמרת כמה שחקנים בשביל לתת במה לעגלות שלך שהבאת מנס ציונה", "תודה לך אלי גוטמן שהרסת לנו את השבת", "בונקריט פחדן", "משחק קשה לצפייה, נראינו פשוט זוועה", "האוויר מהבלון מתחיל לצאת, תיזהרו שלא יתפוצץ לכם בפנים".
האמת חייבת להיאמר, הפועל כפר־סבא עדיין לא נתנה הצגה אחת העונה, חוץ מחצי השעה האחרונה נגד הפועל ראשל"צ שהתפרקה בניסיון להציל את המולדת והפקירה את ההגנה. רוב הניצחונות הושגו בשיניים, עם לא מעט דפיקות לב, אבל ככה זה בליגה הלאומית. כפר־קאסם משחקת כרגע את הכדורגל היפה ביותר, אבל גם לה הייתה נפילה מול הפועל רמה"ש. בקיצור, מספיק עם הטענות. צריך להיות יציבים, וזהירות רק לא ליפול (יותר מדי).
הרביעי של רעננה
ואם הזכרנו את רמה"ש, שם מבסוטים מכל נקודה שנכנסת לקופה, גם אם היא הושגה מול הפועל ר"ג, הקבוצה הכי פריכה בליגה. נקודה פה נקודה שם, ניצחון מדי פעם ואם אפשר לא להפסיד יותר מדי. המטרה היא לא להיקלע למאבקי התחתית, והדרך הטובה ביותר להשיג את זה היא להשתחל לפלייאוף העליון – שם אפשר כבר להוריד את הרגל מהגז ולשחק בכיף עד לסיום העונה, אם אתם מסתפקים בזה כמובן.
הפועל רעננה ממשיכה לספק הפסדים ובלגן על הקווים. ה־3:0 מול בני־יהודה המתעוררת עוד היה צפוי, אבל לא ההודעה של ההתאחדות שאלי כהן לא יכול לאמן את הקבוצה עד שישלים עוד כמה שעות השתלמות. וככה מצאה את עצמה רעננה כבר עם ארבעה מאמנים העונה, אחרי שמוטי קריספיל, עוזרו של אלירן חודדה (זוכרים?), עמד הקווים במשחק הגביע בעילוט ובליגה נגד בני־יהודה.
מנת חמצן לנוער
כתבתי בשבוע שעבר על מאבקי ההישרדות של קבוצות הנוער והנערים א' של הפועל כפר־סבא, ובשבת האחרונה שתיהן קיבלו הרבה מאוד חמצן לריאות. הנוער רשם ניצחון שני ברציפות על שתי נועלות הטבלה, והפעם 2:3 דרמטי במיוחד בנשר. השחקנים של שלומי בן־ציון פיגרו פעמיים והשוו על ידי יואב פוריאן ואופק אלימלך, והשיא היה שער הניצחון של אופק משה בדקה ה־95.
קבוצת הנערים א', שפתחה את העונה בליגת העל עם ניצחון ומאז שכחה איך עושים את זה, נזכרה בשבת בנוסחה המנצחת עם 0:2 דווקא על הפועל רעננה מהצמרת, משערים של איגור וקסר וסולומון מלדה. הפער מהקו האדום הצטמצם לארבע נקודות, והתקווה חזרה.
