באימונים לקראת אולימפיאדת אטלנטה 1996 הצליח קונסטנטין סמיונוב לחלוף מעבר לגובה של 5.90, תוצאה שמיקמה אותו עם הטובים בתבל. אבל דווקא אז במוקדמות הגיעה פציעה והחלום נשמט מידיו. את סמיונוב בן ה-47 אני פוגש השבוע בחטיבת השרון בעיר, 21 שנים לאחר מכן, אבל ניכר שהזיכרון ההוא עדיין טרי בראשו.
צחוק הגורל הוא שמבין שלושת קופצי המוט הענקיים שנחתו כאן, אלכס אברבוך, סמיונוב ודני קרסנוב, אף אחד לא הצליח להנחית פה מדלייה אולימפית בתחום האתלטיקה. למרות זאת, כל השלושה, ביחד עם רומן קוגן, הפכו את איתור האתלטים הישראליים לסוג של שליחות והם נאבקים בתנאים ובחוסר העניין הישראלי בענפי הספורט הכל כך בסיסיים האלו, כך שאף אחד לא יופתע אם המדליות החסרות האלה יגיעו דווקא מחניכיהם. במילים אחרות, קיצורי דרך אין אבל אלופים מגדלים אלופים.
"רק לפני שבועיים נכנסנו לאצטדיון החדש", מסביר לי סמיונוב באופטימיות, "אנחנו נהנים כרגע ואני מקווה שזה יביא עוד ילדים. חוץ מזה, בשנה הבאה פותחים פה מגמת אתלטיקה כך שנקווה לטוב", הוא מדבר בשמחה על השיפור בתנאים.
למה האתלטיקה אינה מתפתחת בישראל?
"הבעיה היא שעד הצבא הילדים מתאמנים וזהו. מגיעים לבגרויות ואז קשה להם להתאמן. אין להם תמיכה משום מקום. הם צריכים ללמוד עוד ועוד חומר, לא רואים אור יום, כל הזמן לומדים. זאת אומרת שגם ילד שהוא כן כשרוני ויכול להופיע באולימפיאדה ויכול להגיע לתוצאות טובות – אין לו תמיכה. זה לא כמו שהיה בברית המועצות שם מי שהצטיין הייתה לו תמיכה, איפשרו לו לעשות מבחנים במועדי ב', אם היית מתקשה היו משיגים לך מורה פרטי חינם, דברים כאלה. אתה לא אמור לגדל ספורטאים טמבלים. רדיון גטאולין לדוגמא, שהיה לשני שקפץ במוט מעבר ל-6 מטרים, הוא רופא גניקולוג".
מבחינת רעננה מה בדיוק קורה כאן באתלטיקה?
"אין לנו נוער כרגע. האתלט היחיד, עומר כץ, מפספס שנה בגלל שהוא בעצם מתכונן למבחני בגרות. אמרתי לו, 'אל תבוא לאימונים, תלמד'. זה חשוב לי שקודם כל יקבל בגרות טובה. הוא היה שני בארץ בגיל 15, ילד מאוד מוכשר אבל אין מה לעשות, לי חשוב שהילדים קודם כל ילמדו".
אני מסתכל על המסלול בחטיבת השרון, אין פה יותר מדי תנאים לקפיצה לגובה...
"לפני כן היה פה מסלול ריצה ברמה של העולם השלישי. רק חול ואבק. לשמחתנו עשו לנו את השיפוץ ויש לנו רקורטן (משטח לריצה, א.י.), ואני מצפה גם מעיריית רעננה ומע.ל.ה רעננה שייקנו לנו מזרון ומוטות כמו שצריך כדי שגם נוכל לקפוץ פה. יש פה תשתית הכנה שבה אפשר להניח את המוט. דרור חג'בי, רכז האתלטיקה הגיש לעירייה את כל הפירוט.
"כל השנה התאמנו בתיכון אוסטרובסקי ללא תנאים בכלל. אמנם קבוצה קטנה של 30 ילדים אך הבאנו באליפות ישראל חמש מדליות. עדן זיו בת ה-12, למשל, אני בטוח במאה אחוז שהיא העתיד של רעננה. היא יכולה להיות אתלטית אולימפית גם בקפיצה לרוחק וגם בקפיצה במוט, היא מתחרה עם גילאי 13 אבל היא מנצחת גם בנות בגילאי 15. היא מחזיקה בשיא ישראל בקפיצה במוט לגילה (2.50 מ'). חוץ מזה, פעם בשבוע אנחנו נוסעים להדר-יוסף, מתאמנים שם, יש שם מזרון ומוטות".
חוץ מקפיצה במוט, מה עוד יש פה?
"יש לנו את אלוף ישראל בקפיצה לרוחק וב-60 מטר לגילאי 11 עידו שוורץ. ילד עם כשרון אדיר, כבר רואים עליו. יש פה גם בנות מוצלחות בריצות ארוכות ובמשוכות".
בישראל אף אחד לא מדבר עם ילדים על אתלטיקה.
"לצערי זה ככה. אין פה מודעות כמו בבריה"מ ובארה"ב. אתלטיקה זו מלכת הספורט, כשחושבים על האולימפיאדה קודם כל חושבים על ריצת 100 מטר, נכון? זו מלכת הספורט. זה גם בסיס לכל ענפי הספורט האחרים: כדורגל, כדורסל, כדורעף, הכל - זה מהירות, כוח מתפרץ וסיבולת. יש פה המון ילדים עם כשרון להיות אתלטים מאוד טובים, אך הבעיה פה היא שילדים לא מכירים מה זה אתלטיקה קלה וגם ההורים שלהם לא מכירים את זה".
בתור מי שנולד בישראל, הרבה פעמים הדור שלך, מקרסנוב ועד אברבוך, נתפסתם בעינינו שלא באשמתכם כסוג של עלה תאנה שחיפה על זה שאין אתלטיקה בארץ.
"העולם משתנה. גם תחום האתלטיקה משתנה. גם בארץ. צריך לבנות תשתית חזקה, להתייחס יותר ברצינות. ולכן כשאומרים 'אין אתלטיקה' אז גם לא יהיה כשאף אחד לא עושה שום דבר. כרגע, אברבוך, אני, קרסנוב ורומן קוגן עושים את העבודה הנהדרת הזו ויש לנו תשתית כבר ויש לנו 'בשר' טוב, ומזה ייצאו לנו ספורטאים טובים. אנחנו אמנם בקפיצה במוט, אבל גם בענפים אחרים יש מאמנים טובים וצריך לגרום להם שהם ירצו לעשות את זה. לתת דרייב".
אחד הטענות היותר ישראליות-מסורתיות היא שלישראלים יש אנטומיה פחות מתאימה לאתלטיקה?
"זה ממש לא נכון, זה אותם ילדים הכל קשור בחינוך. אני רואה פה ילדים ענקים בכדורסל, ברוסיה לא ראיתי גובה כזה. בוא נעצור כאן", הוא אומר וצוחק.