ביום שישי האחרון, כשבני ישראל התכנסו סביב שולחן הסדר, התכנס שבט שרף בבית של סבא שלמה בגן חיים. שלושת הילדים ו-11 הנכדים שלו התייצבו שם כמובן, ואִתם עוד בני משפחה ואורחים, שסבו לשולחן ארוך ושמח.
על המטעמים ממונה, כמובן, השף הגדול של המשפחה. זה שיודע להכין גפילטע משובח, אבל מצטיין גם בחריימה מרוקאי חריף ועסיסי. שלמה שרף הוא כבר מזמן לא רק איש כדורגל מהצבעוניים והמעניינים בארץ, הוא גם מאסטר שף.
אני וביבי
כבר בתשע וחצי בבוקר, כאשר אנחנו קובעים בביתו ריאיון חגיגי לכבוד חג החירות, הוא קוצץ במרץ ירקות לטובת תבשיל שהוא מכין, והמטבח מתמלא ריחות מגרים. בכלל, בשנים האחרונות הפך המטבח למגרש השני שלו. שרף מודל 2019 הוא גרסה קצת יותר מעודנת ממה שכולכם מכירים.
שלא תתבלבלו לרגע, הוא עדיין יורה לכל עבר והתחמושת בלתי נגמרת, אבל הוא גם סבא חביב ודואג, רגשן ודעתן, בוטה וישיר, מחוספס ורגיש. שלמה שרף הוא תמצית הישראליות. עם חוצפה יהודית, חוכמת חיים, טיפת מזל וטונות של כריזמה, הפך לאחת הדמויות המרתקות בספורט הישראלי. כמעט תמיד מייצר אש ותמרות עשן.
אנחנו נפגשים יממה לאחר הבחירות, ושרף זעוף על הבוקר. "נו, מה יהיה עם המדינה שלנו?", הוא שואל. "בהחלט ציפיתי שיהיה שינוי. בעבורי, המדינה חשובה יותר מכל מפלגה. הצבעתי הרבה שנים למפלגת העבודה, אבל היו גם שנים שהצבעתי ליכוד. התוצאות האחרונות בהחלט איכזבו אותי. אני חושב שאחרי 13 שנה בשלטון, ביבי היה צריך לפנות את המקום, ולעסוק בנושאים המשפטיים שלו. לדאבוני, זה לא קרה. יש בממשלה הזאת אנשים עם דעות גזעניות וחשוכות, וזה נראה רע מאוד. אני לא מבין איך המדינה שלנו הגיעה למצב כל כך לא שפוי".
בניגוד לרוב אנשי הספורט שלנו, שרף תמיד אהב להיות מעורב פוליטית. עם השנים הוא פיתח קשרים עם פוליטיקאים, שאף ביקרו לא מעט אצלו בסלון. שמעון פרס, למשל, הפך לחבר קרוב. לא פעם אף הוצע לשרף להצטרף למגרש הפוליטי. "המדינה חשובה לי. שמעון פרס היה ידיד נפש שלי, בכל האירועים הוא היה אצלי בבית. אף פעם לא הלכתי בצורה עיוורת אחרי מפלגה. לא פעם הציעו לי להצטרף, ותאמין לי שהייתי יכול להיות לא פחות טוב מכל מיני פרזיטים שיושבים שם", אומר שרף. "תמיד היו חילוקי דעות, אבל זה מעולם לא הגיע לרמות כאלה. איך הגענו למצב שמי שלא מצביע ימין הוא פסול? אני דואג מאוד לעתידה של המדינה, ממש חרד לגורלה. לא חשבתי שהמדינה שלנו תיראה ככה. זה עצוב".
אני ולאה
די עם פוליטיקה. יוצאים החוצה לגינה הגדולה, שם שלמה סוחט לנו מיץ תפוזים טבעי, היישר מהפרדס. צמוד אליו גרה בתו. שני הבנים גם הם לא רחוקים. במהלך הריאיון הוא מתעניין בשלומם. נושא המשפחה הפך אצל שרף רגיש במיוחד, לאחר שלאה, אשתו האהובה, שלה היה נשוי 45 שנה, הלכה לעולמה לפני כמעט חמש שנים. העיניים הקורנות שלו הופכות עצובות כשהוא מדבר עליה.
"השנים אמנם עוברות, אבל זה לא הולך ונהיה קל", אומר שלמה בקול סדוק. "ההיפך. זה רק נהיה קשה יותר. הדמות שלה כל הזמן מול העיניים שלי. אין יום שאני לא נזכר בה וחושב עליה. המזל שלי שהיא קבורה כאן בגן חיים, ואני הולך אליה לא פעם, גם כאשר הילדים לא יודעים, ומבקר אותה. אני יושב, מדבר ומספר לה דברים על החיים ועל המשפחה. זאת אבידה קשה. היא הייתה אישה ורעיה נהדרת, אמא לביאה ששומרת על הגורים שלה, וסבתא בלתי רגילה. היא חיה בשביל המשפחה. תמיד הייתי אומר לה: 'אקנה לך טבעת יהלום או משהו כזה', והיא הייתה עונה לי: 'אני לא צריכה כלום, הילדים והנכדים הם היהלומים שלי'. לא רצתה אף פעם כלום, אישה צנועה. היא הייתה החברה הכי טובה שלי. אנחנו דואגים לספר לנכדים עליה, כדי שיזכרו ויידעו מי הייתה סבתא שלהם".
שלמה מוביל אותנו למטע הפירות שנמצא בנחלה שלו. לנגד עינינו נפרשות שורות של 200 עצי פרי מכל המינים. גן עדן של ממש. אחרי טעימה מהשסק אנחנו מגיעים לפינת ההנצחה שהכין לאשתו, צמוד למטע. על האבן חקוקות מילות הנצחה. בפינה ספסל מברזל, ובמרכז הרחבה מקום להבערת אש. הילדים והנכדים מתקבצים כאן לא פעם בלילות, עושים קומזיץ ונזכרים בסיפורים על סבתא לאה. עץ הערבה הבוכייה, שגדל כאן באופן סימבולי, מת לפני כמה שבועות.
"אתה מכיר עוד בעל שעשה דבר כזה לזכר אשתו? זה משהו שהייתי חייב לעשות, ואני שמח שיש מקום שינציח את האישה הנפלאה הזאת. אני מקווה שזה יביא לכך שהמשק הזה יישאר של המשפחה ולא ימכרו אותו בעתיד".
אני ושום
עוד אחד מהאנשים שליוו את שרף לאורך עשרות שנים הוא מי שהיה החצי השני שלו, יצחק שום. היחסים בין השניים התקררו מאוד בשנה האחרונה, בעיקר בעקבות חילוקי דעות על דרך הניהול של המועדון שבו גדלו השניים, הפועל כפר סבא.
"שומי עובר תקופה לא קלה מבחינה בריאותית, ואני מאחל לו קודם כול שיהיה בריא", אומר שרף. "ביקרתי אצלו פעמיים, המשפחות בקשר, הכול בסדר. אנחנו לא ברוגז. אני חושב שבסך הכול הוא עושה את המיטב למען הפועל כפר סבא. הקבוצה הייתה על המדף, ואף אחד לא לקח אותה. שומי הציל את מועדון. נכון שיש לי אולי ביקורת על הצד המקצועי, אבל הוא בא עם רצון לעשות טוב למועדון, והאוהדים צריכים להיות מאוחדים סביב הקבוצה".
בחזרה למשפחה, איזה סבא אתה?
"אני חושב שאני סבא טוב, בסך הכול. היום אני חי את החיים שלי בשביל הנכדים. אני אוהב אותם והם אותי. אנחנו מבלים יחד, וזה כיף גדול. אני רוצה לראות אותם נהנים ומחייכים. בכלל, המשפחה היא מעל הכול. חשוב לי שהילדים והנכדים שלי יהיו מאושרים".
הצלחת לדאוג לכל הילדים שלך כמו שצריך.
"הצלחתי לסדר את הילדים שלי. כולם עם בתי קרקע, מסודרים. מכוניות חדשות. דאגתי לכולם, ואני ממשיך לדאוג להם בכל דבר. עד היום אני מתעניין בכל דבר שהם עושים ולאן הם הולכים. תמיד דאגתי לחינוך הילדים, והקפדתי להקנות להם ערכים. והנה, עד היום אף אחד מהם לא שם עגיל באוזן ולא עשה קעקוע, אף פעם הבנים לא לבשו שמלות וכל זה. הם יודעים שזה לא היה עובר אותי, אז הם לא מעיזים להרגיז אותי".
עדיין יש לך בעיה עם הדברים האלה? תראה מה קורה סביבך היום, בטח בעולם הכדורגל.
"אצלי זה לא עובר. חיים רביבו כבר היה כוכב גדול, וכשהוא הגיע לאימוני הנבחרת, הוא הלך הצִדה והסיר את העגיל, מהפחד שאני לא אקח לו את האוזן עם העגיל יחד".
אני והאוכל
את שרף כולם מכירים בעיקר הודות לפה הגדול שלו, לביקורת הקשה שהוא מטיח בלי חשבון בכל מה שזז, ולפעמים גם הודות לפליטות הפה שהוא מצטער עליהן בדיעבד, אבל ביום-יום הוא הרבה יותר עדין.
"בבית הייתי תמיד אחר לגמרי. אני חושב שרק אחרי שהשתתפתי במאסטר שף, אנשים התחילו להכיר צדדים אחרים שלי", הוא אומר. "כולם חשבו שאני בוטה, מתלהם וזורק מילים לא יפות. אבל זה לא אני. בגלל שעולם הכדורגל הוא כזה, הייתי חייב להיות ככה, אחרת היו אוכלים אותי. בבית זה אחרת. שם אני לא מאמן, שם אני אבא וסבא ויש דינמיקות אחרות, אבל יש דברים שהם רוטינות, וברורים לכולם. הנכדים כבר יודעים למשל שביום שישי מגיעים אליי, ויש קידוש, והם מבינים את החשיבות של המשפחתיות והביחד. אשתי ציוותה עליי לשמור על המשפחה. אחד הדברים שאני שומר עליהם זה המנהג של יום שישי, שנהיה ביחד. וזה לא רק בימי שישי, אני קורא לנכדים גם באמצע שבוע. בואו, הכנתי מרק טוב. הם עצמם מתקשרים אליי ומבקשים ממני להכין להם כל מיני דברים".
מה אתה מכין לליל הסדר? תפתח לנו קצת את התיאבון.
"ליל הסדר הוא אחד הסמלים הגדולים של העם הזה. יום מיוחד במינו. אנחנו עושים את ליל הסדר אצלי בבית. כל שנה אנחנו בערך 50 איש. אני מבשל כמובן את רוב האוכל, את הגפילטע פיש, כבד קצוץ, מרק עם קניידלך, ועוד מאכלים. אני גם מכין חריימה ממש טעים. גפילטע אני מכין רק בפסח ובראש השנה, וחריימה הולך כאן כל שבוע".
החריימה שלך גרף שבחים מגדולי השפים.
"כן, אני הפולני שיודע להכין חריימה, חבל על הזמן. לפני הרבה שנים נכנסתי לענייני הבישול. אני אוהב את ימי חמישי, אני הולך לירקן, ועל פי הירקות אני מחליט מה אכין לסוף השבוע. אם אני רואה פלפלים או קישואים יפים, אני כבר יודע שאכין מנה שקשורה בהם. הכי אני אוהב להכין מאכלים עם חצילים. בעיקר את המוסקה, שהילדים פשוט מתים עליה. אני לא נעול על מטבח אחד, אלא מבשל מכל הסוגים ומכל העדות. אני אוהב להכין מאכלים של בשר קצוץ, קציצות למיניהן בטחינה, ברוטב עגבניות, פטריות, דגים".
בתחום האוכל יש לשרף היסטוריה משפחתית. ותיקי כפר סבא זוכרים ודאי את הריחות שעלו מ"קפה שרף", המסעדה שפתחו הוריו, ציפורה ומשה שרף, בוויצמן פינת טשרניחובסקי בעיר, ושהפכה במהרה לאתר עלייה לרגל. שלמה היה מגיע מהצבא, ומתיישב לקלף תפוחי אדמה.
"אצל אמא שלי אף פעם לא היה תפריט", הוא נזכר. "תמיד היא הייתה אומרת 'יש לי אביסעלע מזה ואביסעלע מזה. ביידיש פירושו קצת מזה וקצת מזה. אז לא היו כל התבלינים שיש היום — כורכום, כמון וכו', אבל היא הייתה מכינה אוכל נהדר וטעים. עזרתי להוריי במטבח, בשטיפת המסעדה ובכל מה שנדרש. עד היום, כשאני מסתובב בכפר סבא, זקני העיר אומרים לי: 'איך אנחנו מתגעגעים לחתיכת דג של אמא שלך, או לפרוסת צלי'".
שרף מוסיף: "המסעדה שימשה מקום מפגש לשחקני הפועל כפר סבא. אברשה מרצ'ינסקי היה יורד מהאוטובוס ישר למסעדה של ההורים. אבא שלי נתן לו לאכול, והוא המשיך לאימון. אבא שלי לא היה לוקח כסף משחקני כפר סבא. את כל האסיפות והמפגשים היינו עושים בקפה".
על גג המסעדה הפעיל שלמה דיסקוטק, "בלו מון" שמו, שהיה שם דבר בחיי הלילה של כפר סבא הצעירה. שם גם פגש את מי שתהיה אשתו — לאה. "למקום הזה יש המון זיכרונות מתוקים מבחינתי. האמת שדיברתי עם ראש העירייה בנוגע לשימור הבניין. עברנו דברים בלתי נשכחים במבנה הזה", הוא אומר.
שלמה שרף נולד ב-1 בינואר, 1943. בחורף האחרון הוא חגג 76, אבל האנרגיות עדיין בדיוק כמו כשהיה בן 30. הוריו ברחו מפולין רגע לפני שהנאצים כבשו אותה, והרחיקו הכי מזרחה שיכלו להגיע. בסיביר נולדו שלמה ואחותו, ובגיל שש עזב עם הוריו את מולדתו הקפואה, והגיע לאחד המקומות החמים בעולם, תרתי משמע. "מרוסיה אני לא זוכר כלום. הייתי בן שש, אבל אני זוכר את העלייה לארץ. הפלגנו על האונייה 'מולדת', עם משפחת שפיגלר, ומוטל'ה כבר אמר פעם, שאילו הספינה הייתה טובעת, לא היה כדורגל בישראל".
איזו ילדות הייתה לך?
"ילדות מקסימה עם הרבה אהבה, אבל גם הבנתי שאני חייב להציב לעצמי מטרות גבוהות. לבית הספר הייתי הולך רק עם סנדוויצ'ים עם ריבה. כשהייתי מריח את הנקניק מהסנדוויצ'ים של הילדים האחרים, הייתי משתגע. פעם בשנה היו קונים לי נעליים, וזה היה קורה בראש השנה. כמובן שיחקתי בהן גם כדורגל, והן נהרסו. הרבה לא היה לנו, אבל ההורים שלי העניקו לי אהבה, ערכים, ציונות וחינוך. אני חייב להם המון. כשכולם כבר היו נוסעים במכוניות, אני עדיין רכבתי על אופניים, אבל ידעתי שיום אחד זה ישתנה. כבר כנער עבדתי באינספור עבודות. הייתי מקבל לפעמים ארבע או חמש משכורות. הייתי משחק כדורגל, מאמן את הנוער, הגעתי להיות סגן מנהל אחזקה במפעל של 500 עובדים. בלילה היה לי הדיסקוטק. התחלתי לעשות כסף, הייתי אולי החייל היחיד שנסע ברכב לצבא. הכיסים שלי היו מלאים בכסף".
אני והכדורגל
למען האמת, כשהצטרף כנער להפועל כפר סבא, שרף התגלה כשחקן אפור למדי. מהר מאוד מצא את עצמו פוזל לתחום האימון. "תמיד ידעתי שאני רוצה להיות מאמן, ובעודי שחקן בוגרים של כפר סבא, התחלתי לאמן את הנוער, אבל יש סיפור שנתן לי השראה גדולה להמשך קריירת האימון שלי", הוא נזכר. "אמנם שיחקתי ואימנתי בהפועל כפר סבא, אבל העבודה הראשית הייתה במפעל. יום אחד החליטו מנהלי המפעל לשלוח אותי לעיירה קטנה באנגליה ששמה מקספילד, כדי ללמוד שם על המכונות. הדבר היחיד הטוב בעיירה הזאת הוא שהיא לא רחוקה ממנצ'סטר. נדלקתי מיד. חצי יום ביליתי במפעל בלימוד על המכונות, וחצי יום העברתי במגרש האימונים של מנצ'סטר יונייטד. מאט באסבי האגדי אימן שם, בובי וג'קי צ'רלטון שיחקו. זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת. כשהחלטתי לעזוב את המפעל, אשתי ואמא שלי אמרו לי: 'איך אתה עוזב? משלמים לך יפה, יש לך פנסיה ותנאים טובים'. אמרתי להם: 'די, אני רוצה להתמקד באימון כדורגל'. הלכתי לאן שהלב אמר לי".
והלב אמר נכון. שרף עשה את הספתח שלו שנה לאחר שמונה למאמן הפועל כפר סבא, כאשר זכה בגביע ההיסטורי עם המועדון, בשנת 1975. כוכב הקבוצה היה חברו הטוב, יצחק שום. חמש שנים לאחר מכן שיחזר את הזכייה עם גביע נוסף לכפר סבא. עונה לאחר מכן הביא גביע לשכונת התקווה, כאשר זכה עם בני יהודה בתואר, אבל את הפריצה הגדולה שלו עשה במכבי חיפה. שתי אליפויות היסטוריות ובלתי נשכחות באמצע שנות ה-80, ועוד דאבל אדיר בתחילת שנות ה-90 הובילו אותו למשרת מאמן נבחרת ישראל, ולהפיכתו לאחד המאמנים הנחשבים בארץ.
"יש כאלה שחייבים לי הרבה", אומר שרף. "חינכתי הרבה שחקנים. הם תמיד בדקו גבולות, ומאמנים היו חייבים להעמיד אותם במקומם, כשהיה צריך. פעם היינו במחנה אימונים בקיבוץ מעגן, ואמרתי לאייל ברקוביץ' שייקח את הכדורים לחדר ויביא אותם לאימון למחרת. הוא ענה לי: 'אני אקח את הכדורים?', אמרתי לו: 'קח את הדברים שלך ועוף הביתה'. פעם הוצאתי אותו בדקה ה-25, כי הוא לא ביצע את ההוראות שלי. בספר שלו כתב ברקוביץ', שאילו שלמה שרף לא היה המאמן שלו בתקופה ההיא, הוא לא היה יוצא שחקן".
שרף מוסיף: "כשהגעתי למכבי חיפה רצו להעביר את רוני רוזנטל לבית שאן ואת הלל קפלן לחיפה. אמרתי לצביקה וייצנר, שהיה אז יו"ר מכבי חיפה: 'תשמע טוב, רק אני אחליט מי נשאר ומי הולך'. יצאנו למחנה אימונים, וקלטתי איזה שור רוזנטל ומקפלן ממש לא התלהבתי. באתי לווייצנר בסיום המחנה, ואמרתי לו: 'קפלן חוזר לבית שאן, ורוזנטל נשאר כאן'. ברור שהוא הפך לשחקן אדיר. אחרי כמה שנים בא אליי ישראל מעוז, שהיה אוהד מכבי חיפה שרוף, שחי בבלגיה ועבד שם כחשמלאי רכב, ואמר שהוא מיודד עם הנהלת ברוז', ושאפשר להביא לשם שחקן ישראלי. כולם חשבו על זאהי ארמלי או על ברוך ממן, ואני אמרתי למעוז: קח את רוני רוזנטל. יש לו עור של מקצוען, הוא לא צריך לאכול קוסקוס של יום שישי, הוא לא צריך חברים, יש לו כל הנתונים להצליח. תן לו משכורת יפה, והוא ירוץ לך על המגרש בלי סוף. רוזנטל הגיע לבלגיה, ומשם עשה קריירה אירופית אדירה. עד היום רוני יודע להעריך את זה. אני תמיד אומר לו: 'כל פעם שאתה רואה אותי תן נשיקה למזוזה'. עשיתי אותו מיליונר".
כפרשן אתה מרבה לבקר את המאמנים בליגה, ולא חוסך מהם מילים קשות.
"אחת הבעיות של הכדורגל הישראלי היא המאמנים. 90 אחוז מהם עולים לשחק כדי לא להפסיד. אני רואה ומפרשן משחקים, והמראות לפעמים קשים. היום מעמד המאמן הוא ברצפה. כוחם של המאמנים מוגבל ביותר, אם בכלל. פעם היה כאן כבוד למאמנים. עמנואל שפר, מורנו ורבנו, כשהוא היה הולך ברחוב בכפר סבא, היינו עוברים לצד השני של הכביש רק בגלל יראת הכבוד. אני מעולם לא ביקשתי אהבה מהשחקנים, אלא רק כבוד. אם תקשיבו לי, תהיו טובים יותר, תגיעו לנבחרת, תעשו קריירות ותרוויחו יותר כסף. אם השחקנים לא מאמינים במאמן, מוטב שלא יתחיל לעבוד. מאמן צריך שיעריכו אותו. אצלי אף אחד לא היה נוגע בפרוסת לחם לפני שהייתי יושב ואומר לכולם בתיאבון, אף אחד לא היה מעז לא לסדר אחריו. היום היה לי קשה מאוד לאמן, בתנאים שיש למאמנים, ועם המעמד הרופס שלהם".
איך זה שאנחנו מדינה שמצליחה לשגר חללית לירח, אבל לא יודעת להגיע להישגים בספורט בכלל, ובכדורגל בפרט?
"מדינות שמבינות את הערך הגדול שהספורט מעניק — משקיעות מאות מיליונים במתקנים, במאמנים, בגידול ילדים ובהפיכתם לספורטאים. אצלנו משקיעים מאות מיליונים במקוואות ובבתי כנסת. ככה זה עובד כאן. אין מודעות לספורט. תראה אפילו מדינות כמו איסלנד, איזו מהפכה בספורט הם עשו. ואצלנו מה? מירי רגב הבטיחה לי אישית שייבנו כאן 200 מגרשים. איפה המגרשים האלה? אני עדיין מחפש אותם. בכל אצטדיון בעולם, אחרי עשר דקות 60 אלף אוהדים מתפנים במהירות, וכאן מה? ל-5,000 איש שבאים לראות משחק בנתניה לוקח שעתיים לצאת משם".
אני ונטפליקס
באחרונה גילה את נפלאות נטפליקס. הוא מוצא את עצמו מתחיל סדרה ומסיים לצפות בה לפנות בוקר. "אני נכנס לסדרות ומתמכר. אני רואה לפעמים ארבעה-חמישה פרקים עד 03:00 בבוקר", הוא מחייך. "אני אוהב את זה. יש לי זמן לעשות הכול. הילדים הכניסו אותי לפייסבוק, ואחרי כמה זמן אמרתי להם שיוציאו אותי משם. עיזבו אותי מפייסבוק ומאינסטגרם. בכלל, הכול היום עובר דרך הרשתות החברתיות. אין קשרים חברתיים, הכל דרך האינטרנט, וזה נורא. אני מדבר בעיקר על הדור הצעיר שנמצא שם שעות על שעות".
הגיל מטריד אותך מדי פעם?
"יש לי עוד דברים להספיק, אבל הכול יהיה בהתאם לבריאות. אני לא יכול להתעלם מהגיל שלי. 76 זה כבר רציני, אבל אני עדיין מבוקש בכל הגזרות, זה אומר שאני חי וקיים. עוד רוצים לשמוע ממני, ואני מסרב לא מעט. בערוץ הספורט אומרים לי 'אל תחשוב אפילו על פרישה, אתה לא הולך לשום מקום, רוצים לשמוע אותך', וזה עושה לי טוב על הלב".
יש לך עוד כוח לנסיעות האלה לקריית שמונה ולאשדוד?
"אני עושה את זה בכיף. נניח, נוסעים לפרשן משחק בקריית שמונה? אז עושים יום כיף. יוצאים מוקדם, עוצרים בחמת גדר, אוכלים במסעדה טובה. יום של הרבה כיף, צחוקים וכדורגל. מה טוב יותר מזה?".
בראייה לאחור, יש משהו שהיית עושה אחרת?
"אילו הייתי נולד מחדש, הייתי עושה בדיוק את אותו המסלול. בחיים עשיתי הכול. כל מה ששאפתי אליו — הצלחתי להשיג. בן-אדם צריך להציב לעצמו מטרות בדרך, וללכת עליהן עד הסוף".
יש עוד משהו בתוכניות שלך שאתה מתכנן להשיג?
"תראה איפה אנחנו יושבים עכשיו. שמע את ציוצי הציפורים, תריח את ריחות עצי הפרי. מה אני צריך יותר מזה? רק שנהיה בריאים, שאוכל למשוך עוד כמה שנים וזה הכול".
"יאללה סיימנו", אני אומר לו אחרי שעתיים וחצי של שיחה. "היה מרתק, שליימה".
"זהו?" הוא מוודא, "אפשר לחזור למטבח? אם תישארו כאן עוד שעה, יהיה לכם מרק טעים ועשיר".
קבענו לפעם הבאה למוסקה.