את נצחון הליגה היחיד שלה העונה השיגה הפועל רעננה נגד בית"ר ירושלים. 14 משחקים שהם סיבוב שלם פלוס משחק, ורק מול החניכים של רוני לוי הצליחה רעננה לסיים עם שלוש נקודות. למי שזוכר, זה היה במחזור השני של העונה, באצטדיון המושבה שהיה מלא ב-8,000 אוהדים צהובים, במשחק שבו שלטה בית"ר, אבל נכנעה לשני שערים של יוג'ין אנסה ועמית כהן ובעיקר לא הצליחה לעצור את הקשר הרענני אור דסה, שעשה כל מה שרצה על דשא.
"אף אחד לא זוכר מה היה במשחק הזה פרט לעובדה שאנחנו אלה שלקחו את שלוש הנקודות", אומר דסה השבוע. "כדורגל מכוער? אנחנו לא באים בשום משחק כדי לשחק מכוער ולהסתגר, אבל יש לפעמים דינמיקה של משחק ואם קבוצה לוחצת ומתקיפה אותנו, אז צריך להשתמש בכל האמצעים כדי לקחת את הנקודות. יש לנו היום מאמן חדש, ניסו אביטן, עם תפיסת עולם אחרת, וגם ביום רביעי הקרוב בטדי אנחנו באים לשחק כדורגל ולא כדי להרוס את המשחק".
אתם יכולים לסגור דאבל על בית"ר?
"למה לא? אנחנו באים לנצח כל משחק, לא משנה מי היריבה ובאיזה מגרש. זה לא קטע של יהירות, פשוט בליגה הזאת כל קבוצה חייבת את הנקודות, ובמצבנו אין לנו אפשרות לוותר על שום משחק. אנחנו נלחמים על חיינו ורוצים לצאת לדרך חדשה, ואם זה אומר שבית"ר תהיה הקורבן במקרה זה, אז סבבה לגמרי".
יש חומר טוב
דסה ג'וניור החל את דרכו בגיל שמונה בבית הספר לכדורגל של סקציה נס ציונה, קבוצת הייצוג של עיר מגוריו. בשכונה שלו, בן צבי, היו לא מעט מקרי אלימות, הרבה בגלל קשיי התאקלמות של הקהילה האתיופית. בתקופה הזו התגרשו הוריו, ומי שלקח עליו חסות הוא אחיו הבוגר אלי, לשעבר מגן בית"ר ומכבי תל אביב והיום בויטסה ארנהיים ההולנדית.
בגיל 14 עבר אור למכבי תל אביב, כבש שער אחד בבוגרים מול רעננה, שהחליטה לנסות לצרף אותו לשורותיה. בדיוק לפני שנתיים, בחלון ההעברות של ינואר 2018, הושאל דסה לקבוצה מהשרון והפך לאחת ההפתעות הנעימות שלה. בקיץ האחרון, אחרי שנודה על ידי מכבי תל אביב, ואפילו נאלץ להתאמן עם קבוצת הבת בית"ר תל אביב/בת ים, אחיו אלי, שיחסיו עם מכבי עלו על שרטון, עשה הכל כדי להוציא אותו מקריית שלום, ובעלי רעננה אשר אלון רכש 80 אחוז מכרטיס השחקן של אור תמורת 200 אלף דולר.
"בכדורגל אתה צריך לעבור כמה תחנות בקריירה כדי להתקדם", אומר דסה. "כרגע התחנה שלי זאת רעננה שהיא המקום הכי טוב בשבילי. אני לא רוצה להישמע שחצן, אבל ברור שהמטרה שלי היא לעבור למועדון גדול בארץ ומשם לקריירה באירופה. אין לי העדפות, אני לא חולם לשחק בקבוצה מסוימת בארץ. בית"ר יכולה להיות אופציה נהדרת, כמו מכבי חיפה או מכבי תל אביב או באר שבע, כי כולם מועדונים גדולים. בתקופה של אלי בבית"ר הוא היה גר בירושלים, אז ליוויתי אותו באימונים ובמשחקים, וגם הגעתי להתארח אצלו, אבל זה פרק שעבר. אין לאלי איזה רגש מיוחד לבית"ר, רק זכרונות טובים. כשאלי שיחק בבית"ר אמרתי לעצמי שאולי גם אני אגיע לשם יום אחד".
כשחקן מוביל ברעננה, אתה מרגיש אחריות לכך שמנחם קורצקי הלך הביתה?
"בכדורגל, במיוחד הישראלי, הראשון שמשלם את המחיר הוא המאמן, ולצערנו ככה זה עובד למרות שזה לא בהכרח הוגן. מנחם האמין בי מתחילת הדרך, נתן לי את הבמה ואני יודע להעריך את זה, אבל אלה החיים ומאמנים ושחקנים כל הזמן מתחלפים ודרכנו נפרדו. יש לנו עכשיו מאמן חדש, ואנחנו צריכים להוציא את העגלה מהבוץ. הרבה דברים לא הלכו לנו השנה, וזה למרות שיש לנו חומר טוב. עשו שינוי בעמדת המאמן, ועכשיו האחריות שלנו השחקנים היא גדולה כפליים. עשינו תוצאה טובה נגד מכבי חיפה, ובעיקר מעודד שלא ספגנו, אבל במצבנו תיקו הוא כמעט חסר משמעות כי נקודה זה לא מספיק. נקווה שנמשיך את הקו של השיפור גם בטדי, אבל בתנאי שאנחנו החלק הקדמי נספק את הסחורה גם מול השער".
מאבקי הישרדות ברעננה זאת דווקא מלאכה פשוטה. אין קהל על הראש שמלחיץ, היציעים לא רועדים אחרי כל איבוד כדור.
"אני זוכר את התקופה של אחי אלי בבית"ר, כשהקבוצה היתה בתחתית והקהל היה בשיגעון, והשיגעון הזה הביא לבית"ר את הנקודות שהיו חסרות לה כדי להישאר בליגה. זה פועל לשני הכיוונים. קהל יכול לגמור לך את הביטחון ולגרום לך לברוח מהכדור או להרים אותך. במקרה שלנו ברעננה עם מעט אוהדים, זה דווקא חיסרון, כי היינו רוצים את הדחיפה, גם אם זה מלווה בכמה דברים לא נעימים. בישורת האחרונה של הליגה נצטרך להגיע למצב שאנחנו בחוף מבטחים, ואז אני מקווה שהשאלה הזאת לא תהיה רלוונטית".
