כדורסלניות הפועל כפר־סבא עבדו קשה כל העונה שעברה במטרה אחת, שהיא למעשה משותפת לכל קבוצה, בכל ליגה ובכל ענף: להשיג כמה שיותר ניצחונות כדי לתפוס את המקום הגבוה ביותר שאפשר בטבלה. במקרה שלה מדובר בזכייה באליפות הליגה הלאומית, שמשמעותה העפלה לליגת העל. ואכן, בנות הפועל כפר־סבא עשו עונה כמעט מושלמת: 28 ניצחונות ב־28 משחקים בליגה הסדירה, 0:2 חלק על מג'ד אל־כרום בסדרת חצי גמר הפלייאוף, וניצחון 1:2 על מכבי רעננה בסדרת הגמר. הפסד בודד בכל העונה, שלא מנע ממנה לזכות באליפות הליגה הלאומית. ומה עם העפלה לליגת העל? או, כאן כבר יש בעיה.
השמחה באגודה על ההישג התנפצה אחרי מספר שבועות על קרקע המציאות. פרנסי המועדון הגיעו למסקנה שהם יתקשו להעמיד קבוצה ראויה בליגה הבכירה והחליטו לוותר על מקומם. הנימוקים: מכיוון שהעונה בליגה הלאומית הסתיימה כמעט חודש וחצי אחרי ליגת העל, מרבית הקבוצות בליגה הראשונה החלו בבניית הסגלים מוקדם יותר, ומרבית הישראליות הבכירות בליגה חתמו בקבוצות בליגה. בנוסף, התקציב שקיבלה הפועל כפר־סבא מהעירייה לא מספיק גבוה וכדי להחתים זרות איכותיות ההנהלה תצטרך לחתוך בתקציב של קבוצת הנערות ולהשקיע אותו בבוגרת.
זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה בכדורסל הישראלי. בעונה שעברה חוותה זאת על בשרה קבוצת הכדורסל של אליצור נתניה, שזכתה ביושר בכרטיס עלייה לליגת העל אבל נאלצה לוותר עליו מסיבות כספיות ובירוקרטיות. היא לא הצליחה להמציא אישורים מהעירייה על כך שיש תוכניות מעשיות להקמת אולם כדורסל ראוי בעיר, ובלי זה אי אפשר לשחק בליגת העל. אתם מבינים? קבוצת כדורסל צריכה להעסיק לא רק מאמן טוב ושחקנים מוכשרים, אלא גם אדריכל ורואה חשבון מהשורה הראשונה. אולי בכלל כדאי לוותר מראש על המשחקים בליגות למיניהן, ולערוך במקום זה טורניר בהשתתפות רואי חשבון, עורכי דין ואדריכלים. מי שיצליח לספק את התקציב המהודק ביותר ואת תוכניות הבנייה המפוארות ביותר יזכה בכרטיס הנכסף לליגת העל. אתם חושבים שזה בידיוני? המציאות עולה על כל דימיון. עובדה, אחרי שכפר־סבא ויתרה על מקומה בליגת העל לנשים, איגוד הכדורסל הציע אותו להפועל באר־שבע מהליגה ה...ארצית. כן, הליגה השלישית. זה כמו שבכדורגל בני־ריינה או נס־ציונה היו מוותרות על כרטיס העלייה שלהן, וההתאחדות הייתה מציעה אותו למכבי הרצליה מליגה א'. בבאר־שבע ויתרו, כמובן, על הכבוד. גם הם הבינו שצריך לבנות את העסק מלמטה ולפלס את הדרך למעלה לאט, בהדרגתיות ובעיקר בספורטיביות.
הדג מסריח מהראש
שני המקרים האלה, של כפר־סבא ונתניה, הם רק קצה הקרחון לצורה שבה מתנהל הכדורסל הישראלי, ולמעשה גם האירופי. הדג מסריח מהראש, ולראיה הקרב בין פיב"א־אירופה ליורוליג. שני הגופים האלה מנהלים מפעלים בהשתתפות קבוצות מהיבשת בלי שום התחשבות אחד בשני. פיב"א פותחת חלונות למשחקי נבחרות במוקדמות אליפויות אירופה והעולם, והם נערכים במקביל למחזורים ביורוליג – שלא לדבר על ה־NBA שמתנהל ביקום אחר. התוצאה היא ששחקנים נאלצים לבחור בין משחקי הקבוצות שלהם ולבין משחקי הנבחרות, אבל למעשה הבחירה היא לא שלהם, כי הם מחויבים לקבוצות שמשלמות להם את המשכורות.
גם הליגה הישראלית מתנהלת עם אינספור מחלוקות וניגודים פנימיים. למשל, עד לרגע כתיבת שורות אלה בתחילת השבוע, אין החלטה סופית כמה קבוצות עלו בעונה שעברה מהלאומית לליגת העל. באיגוד הכדורסל מתעקשים ששתיים, כפי שהם החליטו, אבל במינהלת ליגת על טוענים שרק אחת, כפי שהם החליטו. התוצאה היא שמכבי ר"ג תקועה באמצע ומחפשת תשובות. הכל סובב כמובן סביב הכסף. קבוצה נוספת בליגת העל פירושה חלוקת אותה עוגה למספר רב יותר של פרוסות, כך שכל אחת מהן תהיה קטנה יותר.
וזאת לא האנומליה היחידה. בכדורגל ההשתתפות של הקבוצות במפעלים האירופיים ברורה וידועה מראש: האלופה הולכת למוקדמות ליגת האלופות, מחזיקת הגביע והקבוצות שסיימו במקומות 2־3 משתתפות במוקדמות הליגה האזורית. בכדורסל הכל נתון למשא ומתן ופונקציה של כסף. ביורוליג, המפעל היוקרתי ביותר ביבשת, משחקת מכבי ת"א בלי קשר למיקום הסופי בטבלת הליגה הישראלית. יש לה שם מקום סגור בטאבו ובחוזה לשנים רבות קדימה. יתר הקבוצות מתחלקות בין המפעלים השונים על בסיס מקום פנוי. בכדורגל אפשר להגיד שמכבי חיפה היא נציגת ישראל בליגת האלופות, אבל האם מכבי ת"א היא נציגת ישראל ביורוליג? התשובה היא לא, היא מייצגת שם רק את עצמה. וכך גם הפועל ירושלים, הפועל חולון ובני־הרצליה שישחקו בעונה הקרובה בליגת האלופות של פיב"א, והפועל ת"א שתשתתף ביורוקאפ.
אורי אלון הגיע להפועל ירושלים במטרה להעלות את הקבוצה לרמה אחרת, אבל מהר מאוד הראש שלו נתקע בתקרת הזכוכית של הכדורסל הישראלי. הוא הבין שאין לו סיכוי להגיע ליורוליג וחזר לעסקיו בארה"ב. המבנה הנוכחי של הכדורסל מבריח עוד אנשי עסקים, והעסק נשאר תקוע במקום.
צבע הכסף
כתבתי קודם על הסדר היחסי בכדורגל, אבל כמובן שגם הוא מתנהל בחסות הכסף. גם שם יש מאבק בין האינטרסים הכלכליים לספורטיביות. מספיק לראות את המאמצים להציל את בית"ר ירושלים כדי להבין את זה. החזקים יישארו חזקים גם כשהם חלשים. את החלשים, לעומת זאת, אף אחד לא ינסה לחזק.
העובדה היא שטבלת ליגת העל מסתדרת פחות או יותר לפי גודל התקציבים של הקבוצות, אבל יש עדיין מקום להפתעות ספורטיביות – ואם תשאלו אותי, זה הדבר המרגש ביותר. נכון, עוד אליפות של מכבי חיפה או מכבי ת"א תשמח את האוהדים שלהן, אבל חובבי הספורט הנייטרליים יתרגשו יותר מאליפות של קריית־שמונה או עליית ליגה של בני־ריינה, גם אם זה לא משרת את האינטרסים הכלכליים של בעלי הקבוצות הגדולות. אם תשאלו את האחרונים, הם יעדיפו ליגת על מצומצמת של שמונה קבוצות, שבה כל משחק הוא פצצת רייטינג. אבל תגידו את האמת, כמה פעמים בשנה אתם יכולים לצפות במשחקים בין מכבי חיפה למכבי ת"א? בסוף זה ישעמם ותתחילו לחפש את הסינדרלה שתרגש אתכם.
ואיך זה קשור לקבוצות השרון? מכבי נתניה נחשבת לקבוצת דרג שני, אחרי חמש הגדולות על הנייר (בית"ר למשל נחשבת לגדולה רק בזכות כמות האהדים שלה), ואם הליגה תקטן היא עלולה להיאבק על מקומה בצמרת. להפועל חדרה אין תקציבי ענק כדי להחתים שחקנים יקרים, ולכן היא בונה על שחקנים זולים יחסית שישחקו כמו היקרים. מישהו כבר אמר פעם ששחקנים לא עולים למגרש עם ארנקים. זה אומר שלא בטוח ששחקן שמשתכר 200 אלף דולר בעונה ישחק פי שניים יותר טוב משחקן שמקבל 100 אלף דולר בלבד. על זה חדרה בונה, על שחקנים צעירים או כאלה שעדיין לא עשו את הפריצה, אבל על המגרש הם יתרמו כמו המרוויחנים הגדולים.
בליגה הלאומית זה בולט אפילו יותר. כפר־סבא ובני־יהודה, בעלות התקציבים הגבוהים ביותר בעונה שעברה, לא גירדו אפילו את העלייה בזמן שקבוצות צנועות יותר ואפילו אחת שהלכה לפירוק (א.ס אשדוד), הקדימו אותן. בשני המקומות למדו את הלקחים. בני־יהודה מנסה להיפטר מהכוכבים היקרים והטרבלמייקרים, ויצחק שום הולך העונה הקרובה על תקציב צנוע. אולי השחקנים הצעירים והרעבים יספקו את מה שלא עשו הוותיקים והשבעים. אם זה יצליח – יופי. ואם לא, לפחות שכר הלימוד לא היה גבוה.
