"הייתי בטוחה שאחרי שנת הקורונה אני מחוסנת. חודשיים עם הילדים יהיו בשבילי משחק ילדים ופתאום, אני מבינה שעוד מעט נגמרות הקייטנות, אין לי תוכניות לילדים ואני בלחץ!
בלחץ שלא יהיה להם כיף ועוד יותר בלחץ שלא אצליח לעבוד.
אין לי ימי חופש יותר. מה עושים? איך משלבים הכל?"
את השאלה הזאת שאלו אותי בשבוע שעבר זוג הורים והאמת, הם לא היחידים. נראה שהנושא בוער, לכן אני רוצה לעשות קצת סדר.
אז איך לשרוד את החופש הגדול? איך להגיע למצב שאנחנו מודעים לכל מה שהילדים שלנו מרגישים וצריכים ועדיין לא מוותרים סופית על העבודה והצרכים שלנו?
איך בכלל מוצאים מקום וסבלנות לעוד זמן בית אחרי שנה כל כך אינטנסיבית ולא צפויה?
ובגדול, איך אנחנו גורמים לזמן עם הילדים להפוך לקפסולת זמן איכותית במקום לריב מתמשך?
קראו גם:
עד פברואר 2020, הרבה הורים הרגישו שהחופש הגדול הוא הזמן הכי קשה בשנה מבחינת אינטנסיביות עם הילדים. הם לא ידעו איך לתכנן את כל הזמן הזה ובגדול, נחלקו לשתי קבוצות:
אלה שמכרו כליה על מנת לקחת חלק בכל כל הקייטנות האפשריות ואחרי זה תכננו לו"ז מדויק באקסל בו כל דודה ובייביסטר ידעה מה תפקידה בכוח באיזה יום ובאיזו שעה בדיוק.
ואלה שהחליטו להישאר עם שתי כליות ולזרום עם החופש. אין צורך לתכנן כי "כשאנחנו היינו קטנים, היינו רואים טלוויזיה ויורדים לשחק בגינה".
במהלך שנת הקורונה, הורים פתאום קיבלו פרופורציה והגיעו למסקנה שאחרי שנה בבית אחד בתוך הווריד של השני, חופש גדול זה דווקא לא כל כך נורא.
כי מה זה חודש לעומת שנה?
אז מה למדנו בשנה הזאת? להזמין באינטרנט חומרי יצירה, לאפות עוגיות ולהתיידד עם המחשבה שאולי מסכים זה לא כזה נורא.
מה לגבי החופש הגדול הנוכחי? קטן עלי! אחרי שנה בבית, מה זה בשבילי חודשיים?
ואז הגיע יוני
ושתי הקבוצות הנ"ל חזרו ובגדול. ובתור מדריכת הורים, אני חייבת להגיד: חכו רגע! כולם צודקים. לכל משפחה מתאים משהו אחר. לכל משפחה יש את האילוצים שלה.
יש מי שיכול לרשום לקייטנות מכל סוג ובכל רדיוס מהבית ויש מי שיכול להרשות לעצמו רק את הקייטנות המסובסדות שדקה מהבית.
יש מי שיש לו עזרה מהמשפחה ויש מי שנאלץ להשתמש באאוט סורסינג ולייבא "סבא סבתא" בדמות בייביסיטר מרחוק.
יש מי שיכול להעביר את כל היום באפיית עוגיות (מקמח כוסמין מלא) ויש מי שיגיד לילד שלו: " קח חמוד שלי, קנינו לך אייפד". אז איפה הבעיה?
שם פרטי: אמא. שם משפחה: משעמם לי
יש משהו שנקרא "רגשות אשם" והוא מסתבר נספח לחוויית ההורות ומפציע בחופש הגדול במלא תפארתו. הרבה פעמים הורים שמגיעים אלי לייעוץ ממש מתנצלים שהם נותנים אייפד. "אני יודע שזה לא בסדר אבל אין לי ברירה". או "לא משנה כמה אני מוצאת לילדים שלי בייביסיטר הכי טובה שיש, אני תמיד מרגישה שאני לא בסדר שאני לא איתם".
מה אפשר לעשות?
קודם כל, להבין שאין "לא בסדר". יש תקופות שילדים רואים יותר טלוויזיה וזה בסדר. אפשר לכוון שיהיו תכנים יותר מתאימים ל"בינג'" וכן, לפעמים אין ברירה אלא להשתמש בעזרה מבחוץ.
מה כן אפשר לעשות? להסביר לילדים, לתווך להם את המצב ובעיקר להשתדל שבזמן שאנחנו כן איתם, לעשות את זה כמה שיותר רגשי ואמיתי, עם כמה שפחות מסכים, כמה שפחות הסחות דעת ובעיקר בהרגשה שאנחנו רוצים להיות שם. ולא, זה לא אומר שאם אנחנו עם הטלפון במקביל אנחנו לא בסדר.
איך נדע מה מתאים לנו?
קודם כל, חשוב שנדע מה היכולות שלנו: מה התקציב שיש לנו לכל החופש כולל קייטנות, בייביסיטר ומותרות.
האם יש לנו עזרה מהבית? יש דודות בנמצא?
מה התפיסה שלנו לגבי זמן מסך והאם לימדנו את הילדים להעסיק את עצמם?
כן, כן. להעסיק את עצמך זאת מיומנות ואנחנו לא יכולים לצפות מהילדים לרכוש את המיומנות הזאת לבד.
צריכים ללמד אותם לעשות את זה, לעזור עם רעיונות ולתרגל את זה לאט לאט.
במקביל, חשוב שנלמד איך לנצל את הזמן עם הילדים בצורה הכי נעימה שיש.
באופן אישי, אני יכולה להגיד שאחד התהליכים המרכזיים שאני עושה עם הורים זה לסדר את היום ככה שבקושי יהיו ויכוחים על מטלות הערב (מקלחת, ארוחת ערב, משיכת זמן לפני השינה וכו) וככה אנחנו דואגים שהזמן שנבלה ביחד יהיה כמו קפסולה איכותית במקום ריב מתמשך.
על ידי שינוי השפה בבית, בהחלט אפשר לגייס את הילדים למשימה ולהפוך את החופש הגדול לזמן בו כל אחד מרגיש שהצרכים הפיזיים והרגשיים שלו נענים.
