בעוד שבוע וחצי, בדיוק ב-1 בינואר, תציין יוליה קלופר (38) מושב בן שמן אבן דרך משמעותית בחייה ‑ אירוע שטלטל את עולמה והוביל אותה למסע פנימי ארוך ומורכב, שבסיומו סגרה מעגל.
שבע שנים בדיוק לאחר אותו אירוע דרמטי, במהלכו מצא אחיה היחיד את מותו בנסיבות טראגיות, ממשיכה קלופר, נשואה ואמא לבת ולבן, בעבודתה כמטפלת הוליסטית, המסייעת לאנשים למצוא את מה שהיא מגדירה "השלמות הפנימית", בשיטה שהיא עצמה פיתחה, וזאת במסגרת טיפול גוף ונפש, ובעיני רבים היא נחשבת ל"פיה", וכך היא גם קוראת לעצמה.
"עכשיו, שנים אחרי שנקלעתי לסיטואציות קשות ומורכבות, אני יכולה לומר שאני נמצאת בשלמות פנימית. יש לי הכל, החיים עושים לי טוב, ואני עושה טוב מהמקום השלם שלי, ומביעה את עצמי באהבה, אבל לא תמיד זה פשוט", אומרת קלופר. "יש סיטואציות שמוציאות אותי מהשלמות הפנימית שלי, אבל היום אני יודעת איך לחזור למהות שלי, יש לי את העוגן בתוכי, אליו אני יכולה לחזור תמיד, להתחבר לעצמי".
אובדן האח
קלופר נולדה בבלארוס, ובגיל שנתיים עברה עם המשפחה, הוריה ואחיה הבכור לאיזור חצי האי קרים, לעיר לחוף הים השחור.
"אהבתי מאוד את החיים שם, ובמיוחד את הים, בו ביליתי רבות, אבל כבר כנערה צעירה החלטתי שאני רוצה לעשות צעד משמעותי בחיים", היא מספרת.
הצעד אותו ביצעה היה נועז למדי, וכשהיא רק בת 16, עלתה לישראל לבדה במסגרת תוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני ההורים), כשהיא משאירה מאחור את הוריה ואחיה.
"רציתי להבין את המדינה, את היהדות, ולכן גם בחרתי ללמוד בפנימייה דתית, כפר הנוער ימין אורד שבאיזור הכרמל, מה שהוביל אותי בהמשך להישאר ולגור בחיפה ובפרבריה במשך 13 שנים", היא מספרת. "עבדתי למחייתי בזמן שלמדתי בטכניון, והייתי צעירה 'רוסייה קלאסית'. התחלתי בלימודי תואר ראשון בתעשייה וניהול, והמשכתי ללימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי בפקולטה לאדריכלות, ותוך כדי לימדתי בפקולטה לתעשייה וניהול. למדתי המון דברים ונהניתי מכל דבר שעשיתי".
בתום תקופת לימודיה השתלבה קלופר בעבודה במשק הפרטי.
"עבדתי במשך שנים כמנהלת מערכות מידע, אבל הרגשתי שזה לא זה, ואז, בתחילת שנת 2016 אחי נפטר כתוצאה ממנת יתר של סמים, וזה זעזע את חיי", מספרת קלופר. "נכנסתי לדיכאון עמוק, והרגשתי שמשכו לי את השטיח מתחת לרגליים. נשארתי לבד לחלוטין בארץ, ללא קרובי משפחה, לגמרי לבד, התחושה היתה איומה.
"חזרתי מההלוויה והמשכתי את חיי. היה לי נורא קשה, ואז הבנתי שאני רוצה לעשות משהו אחר, להתנתק מהמציאות".
הנסיעה לאפריקה
מספר שנים לפני אותו אירוע, שהתה קלופר, חובבת בעלי חיים וטבע, במקסיקו, שם לקחה חלק במבצע מיוחד להצלת צבים, ולאחר מות אחיה עלה בה רעיון להתחבר שוב לאהבתה הגדולה, אלא שהפעם היה מדובר במשהו מעט יותר נועז.
"דווקא באותה תקופה קשה ומבלבלת חזרתי אל חלום הילדות שלי להיות מאלפת אריות, והחלטתי שזה הזמן לנסוע לאפריקה, לגעת בבעלי החיים האלה, ידעתי שזה תהליך שעשוי להיות מרפא עבורי", היא נזכרת.
ההחלטה על הנסיעה לאפריקה, לעזוב את כל מה שסביבה, כולל את בעלה עידן, לו נישאה כמה חודשים לפני מות אחיה, הייתה לא פשוטה, אבל קלופר התעקשה.
"ניסיתי לשכנע את בעלי לנסוע איתי. הוא לא הסכים, ואמרתי לו שאני נוסעת לבד, ובסופו של דבר, על אף כל המורכבות, זה מה שקרה", היא מספרת. "עזבתי את הכל בבת אחת, דווקא כשהיה נראה שדברים מסתדרים: את החיים שלי, את העבודה הטובה, ואת בעלי, ונסעתי".
המקום אליו הגיעה קלופר היה בית מחסה לחיות בר, הממוקם לא רחוק מהעיר יוהנסבורג.
"זה מקום לטיפול בחיות בר, שטח פרטי עצום שמתנדבים מגיעים אליו מכל העולם, והכל ממומן על ידי איש אחד שמפעיל את החווה, ויש שם המון חיות פצועות", מסבירה קלופר.
ומה עשית שם?
"הגעתי לשם ומיד התחלתי בעבודה כדי להתחבר לחיות. טיפלנו בבעלי החיים השונים, סייענו בתחזוקת המקום, שיחקנו עם הטיגריסים והאריות, ועזרנו להוציא אותם מהכלובים שלהם אל השטחים הפתוחים.
"בתהליך הלימוד של הטיפול בטורפים חוויתי דברים מדהימים, למשל להריץ טיגריסים בוגרים במתקן משחקים, כשאני מחזיקה מוט ובקצהו חתיכת בשר. זו הייתה חוויה מדהימה, הרגשתי הכי בבית, לא היה לי שום חשש או פחד.
"אני מניחה שהיו לא מעט אנשים שחשבו שזה דבר מסוכן, אבל אני לא ראיתי את זה ככה, ואני לא ממש יודעת או זוכרת מאיפה התפתחה אצלי האהבה לחתולים וטורפים. אולי התנועתיות שלהם והיופי המדהים שלהם הם אלה שמשכו אותי.
"קיבלתי המון אהבה מהחיות וחזרתי לישראל אחרי כמה שבועות, עם תחושה שהגשמתי את החלום הזה, הרגשתי שהצלחתי לעשות משהו שחשבתי שלעולם לא אצליח".
התאונה
מרוצה מהחוויה יוצאת הדופן, ניסתה קלופר לחזור לשגרה רגועה, אלא שאז, מספר חודשים בלבד לאחר חזרתה מאפריקה, היא נקלעה למשבר אישי נוסף.
"חודשים ספורים אחרי שחזרתי הייתה לי תאונת דרכים קשה. נכנסה בי משאית ופגעה בי קשה מאוד", היא מספרת. "הרכב שלי הסתובב כמה פעמים, ונפגעתי בצורה שהצריכה ממני החלמה של מספר חודשים.
על התאונה: "נכנסה בי משאית, ופגעה בי קשה מאוד. הרכב שלי הסתובב כמה פעמים, ונפגעתי בצורה שהצריכה החלמה של מספר חודשים"
"הבנתי שוב שאני בתקופה קשה. התחלתי טיפולים אישיים וזוגיים, ונכנסתי לתהליך לא פשוט של מסע אל עצמי".
התהליך שעברה הוביל אותה להכרה בחשיבות החיבור בין הגוף והנפש, בעיקר אצל אנשים שחוו טראומות קשות אחת אחרי השנייה, בפרק זמן קצר יחסית.
"בשלב מסוים הייתי חלק מתוכנית של תרפיה קבוצתית, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לטפל באחרים", מספרת קלופר, "ידעתי שזו הדרך שלי לפתוח ולפצח את תיבת הפנדורה שלי".
הלידה, והדיכאון
רגע לפני שחשבה שהיא יוצאת לדרך חדשה, שלמה יותר, הבינה קלופר כי עליה להתמודד עם סוגיה נוספת: ההורות.
"באותה תקופה לא רציתי ילדים. לא הצלחתי להתחבר לזה, לכל מה שקשור ל'דור ההמשך', והיו כמובן גם סיבות אגואיסטיות", היא מתוודה. "תוך כדי טיפול הבנתי שלא הייתה לי ילדות טובה, ואמנם לא היכו אותי, אלא קיבלו אותי כמו שאני, אבל לא נתנו לי מקום להתבטא, עשו ממני פסלון עץ למרות שאני בכלל עשויה מחול. חייתי גם בצל אחי הבעייתי, כשאני הייתי צריכה להיות הטובה".
לאחר חודשים של טיפול, מצאה קלופר את מה שהיא קוראת לו "השלמות הפנימית שלי", והחליטה להביא ילדים לעולם.
"יש לנו שני ילדים, אינדיה הבכורה, בת ארבע, וסביתר מאיר, בן שנה וחצי, ואלה שמות שהילדים בחרו כשהיו עובר שלי, ואני רק 'שידרתי' אותם החוצה", היא מספרת. "אחרי הלידה חוויתי תהליך קבלה של הילדים, עבדתי על החיבור אליהם, וגם זה לא היה פשוט עבורי.
כולם היו בטרפת, כי אינדיה היתה נכדה ראשונה לכולם, ואני לא הבנתי על מה מדובר, ולקח לי כמה חודשים להבין שאני בדיכאון אחרי לידה, ושוב עברתי תהליך של ביקורת עצמית ותהליך החלמה.
"בדיכאון אחרי הלידה כבר טיפלתי בעצמי, הודות לדברים שלמדתי במשך השנים, וזה הוביל אותי למקומות טובים, כולל ההבנה, שנה ושמונה חודשים אחרי שאינדיה נולדה, שאני ממש אוהבת אותה. זה משהו שהלב שלי אמר לי. הוא עבר איתי דרך ארוכה להבנה".
הטיפול ‑ להתחבר לעוגן
בחודש יולי 2018, לאחר התהליכים הרבים שעברה, פתחה קלופר את הקליניקה שלה, לה קראה "המקום של יוליה הפיה".
"זה חדר טיפולים באחד מחדרי הבית, ואני עושה טיפולים בשיטה שלי, ועוזרת לכל מי שצריך", היא אומרת. "אני מעבירה סדנאות וקורסים בכל מיני תחומים, לנשים ולגברים, לחולי סרטן, לקבוצות, ואני מלמדת אנשים להתחבר לעוגן המרכזי שלהם המורכב משלושה חלקים: הראש, שהוא החושב, הלב, שהוא מרכז הרגשות, והבטן שהיא מרכז הגוף, דרך להעברת מסרים - והחיבור בין שלושתם חשוב מאוד.
"חשוב להגיע ל'כן' משולש, לנקודה המדויקת לכל אחד, לשלמות עצמית עם המעשים שלי, ההתנגדויות שלי, הרצונות שלי. כל אלה מאפשרים לנו להשמיע לנו את הקול הייעודי שלנו בעולם, לגלות את המקום שלנו, את השלמות שלנו.
"אני רק עוזרת לאנשים להכיר את מה שבתוכם. כל אחד יכול להיות פי או פיה, זה תהליך, אני לא עושה הוקוס פוקוס, אני מראה לכל אחד שהוא יכול להתחבר לשלמות הזו, ואז אף אחד לא יכול עליהם'".
אחרי כל מה שחווית בשנים האחרונות, את מרגישה שאת נמצאת במצב של שלמות פנימית?
"אני במצב שאני מכירה את מרכז השלמות שלי. היומיום יכול להוציא אותי מהשלמות, וזה בסדר, אבל אני יודעת להחזיר את עצמי לציר השלמות, לבדוק את עצמי, ואז אני יודעת לפעול לפי השקט הפנימי.
זו התמודדות יומיומית. אנחנו כל הזמן בתנועה פנימית וצריכים לבדוק מה מדויק לנו, להתכוונן".
על מות האח: "נכנסתי לדיכאון עמוק, והרגשתי שמשכו לי את השטיח מתחת לרגליים. נשארתי לבד לחלוטין בארץ"
ומה הפידבקים שאת מקבלת?
"יש כל מיני. יש את אלה שקיבלו 'בעיטה בתחת' מהחיים, ויש כאלה שיש להם תקיעות, וברגע שהם מחוברים לעולם ההוליסטי הם מבינים ומקבלים.
קראו גם:
"אנשים מרגישים שינוי כבר מהטיפול הראשון ומניעים את עצמם ‑ בזוגיות, בקריירה או בבריאות. ויש כאלה שנכנסים לתהליך ואז הם 'מנקים' עוד ועוד, ולומדים שהכוח בידיים שלהם, שהם יכולים להמשיך הלאה לבדם".
ואיך את מגדירה את מצבך עכשיו? את מאמינה שלמרות הקשיים קרו לך גם כמה ניסים?
"בהחלט קרו לי ניסים בחיים, למשל המפגש המקרי עם בעלי שלמד איתי בטכניון ולא נפגשנו אז, אלא רק אחרי כמה שנים, כשפגשתי אותו באחד ממקומות העבודה אליהם התראיינתי.
"והחיים בכלל הם על פי הגלגל של יין ויאנג, מורכבים מאור וחושך היוצרים את השלם, כשגם בתוך האור יש נקודה של חושך, ולהיפך.
"כל אחד מאיתנו יכול להביא לעצמו נס קטן, להשקיע מאמץ ולסובב את הגלגל הפנימי הזה בלי יותר מדי מאמץ, רק להיות עדים למתרחש ולבחור מה מדויק, ואיפה צריך לשחרר. תלוי לאן נסתכל, זה בידיים שלנו".
