בימים אלה חגגה פנינה רינצלר, מנכ"לית ומייסדת "המרכז לתיאטרון לוד", יום הולדת 43 בנוכחות בני משפחתה הקרובה וחברי האנסמבל לתיאטרון.
את המסיבה ערכה רינצלר בבית לוינשטיין ברעננה, שם היא שוהה מאז חודש מאי השנה, בעקבות סיבוכי אירוע רפואי מורכב אליו נקלעה לפני כשבעה חודשים.
בעוד כשבועיים, אם הכל יסתדר כמצופה, תוכל רינצלר להשתחרר ממרכז השיקום, ולחזור ללוד, העיר בה חוללה שינוי תרבותי וחברתי אדיר, מאז הקימה את המרכז העירוני לתיאטרון לפני כשמונה שנים.
החזרה הביתה תסמן עבור רינצלר עוד איחוד מרגש במיוחד עם בנה רני, שנולד לפני קצת יותר משנה, ואותו ראתה מעט מאוד במהלך השנה החולפת, בזמן שגדל בבית הוריה שבירושלים.
השבוע, כשהיא אופטימית לגבי העתיד לבוא, החליטה רינצלר לדבר בצורה פתוחה וגלויה על השנה הקשה בחייה, שהפכה אותה לאישה סיעודית.
"זה קרה קצת לפני חג חנוכה. היה לי התקף קוליטיס חמור, מחלה שיש לי כבר 20 שנה, אבל לא ממש סבלתי ממנה עד היום", מספרת רינצלר. "היו למחלה שנים 'רדומות', וגם בתקופות שבהן הייתה החמרה, לקחתי מיד תרופות, שמרתי על עצמי.
קראו גם:
"בשנה שעברה, אחרי טיפולי הפריה, ילדתי את רני שלי, וכשמלאו לו חמישה חודשים החלה החמרה במצב המחלה שלי".
ההחרפה במחלתה של רינצלר הגיעה בעיתוי בעייתי מבחינתה, בדיוק בזמן שבו היא הייתה עסוקה עם חבריה למרכז התיאטרון בהפקת פסטיבל "לוד במזרח".
"זה היה ממש בשלהי הפסטיבל, אחרי תקופה נהדרת שלי. חזרתי מחופשת הלידה, היינו עסוקים ממש, והכל זרם נורא נעים", נזכרת רינצלר. "עם זאת, בשנה הזו התמודדתי מול משרד התרבות כדי לקבל תקציבים לאנסמבל, וכנראה שזה לא הוסיף לי נחת ובריאות.
"למרות הכל הופעתי בפסטיבל ברחבי העיר, ורני הופיע איתי. הנפתי אותו על הבמה, אבל הייתי במצב ממש רע, עם בעיות עיכול קשות".
החמרה נוספת במצבה הביאה את רינצלר לבטל הופעה חשובה שלה בשוק העירוני, ורופאת הגסטרו המטפלת בה המליצה לה לעבור בדיקה יסודית.
"עשיתי בדיקת גסטרו, והתברר שכל המעי הגס שלי מודלק, והמצב היה כל כך חמור שהזמינו לי אמבולנס והובהלתי לבית חולים אסף הרופא".
במחלקה הכירורגית
מאחר שלא רצתה להיפרד מבנה לתקופה ממושכת, ביקשה רינצלר לא להתאשפז, ולקבל אנטיביוטיקה שתצרוך בביתה, והרופאים נענו לבקשתה, אולם לאחר מספר ימים מצבה החמיר.
היא שבה לבית החולים וערכה סדרת בדיקות, שבסיומן הוחלט לאשפז אותה במחלקה הכירורגית, שם שהתה כחודשיים וחצי, במהלכם גם חלתה בקורונה.
בכל אותה תקופה ראתה רינצלר את רני אחת לשבועיים בלבד, עובדה שהקשתה עליה מאוד.
"המקום היה מלא חיידקים, ועדיף היה להימנע מהגעה של תינוק, אז דיברנו הרבה בשיחות וידיאו ושרתי לו שירים שלי ושלו, ולמרות שהוא היה בידיים המופלאות של ההורים שלי, כרמית ואריה, זה לא היה קל", היא מודה.
לאחר חודשיים וחצי של אשפוז שוחררה רינצלר לבית הוריה, והייתה אמורה להגיע למרפאה קהילתית כדי לקבל טיפול ביולוגי למחלת הקוליטיס, אולם מאחר שסבלה מחום גבוה, לא אושר לה לקבל את הטיפול.
כך קרה ששבוע וחצי בלבד לאחר שהשתחררה מאשפוז ממושך, חזרה רינצלר, בהוראת הרופאה האישית שלה, ד"ר מרצ'לה הרשקוביץ, לבית חולים אסף הרופא.
"חזרתי לאסף הרופא, ודיברו איתי על ניתוח כריתה של חלק מהמעי. זה שבר אותי", היא נזכרת. "בסופו של דבר לא הייתה ברירה, ונכנסתי לניתוח סטומה לכריתת חלק מהמעי, והצמידו לי שקית מחוץ לגוף, המחליפה חלק מפעולת המעיים.
"כמה ימים לאחר הניתוח עלה לי החום. חשדו שיש לי מים בבטן והבהילו אותי לניתוח נוסף, וזה אחרי יומיים שהרגשתי טוב, שאני חוזרת לעצמי".
במהלך הניתוח התבדה חששם של הרופאים באשר למצבה של רינצלר, אולם לאחר מספר ימים, בעקבות חשד לסיבוך נוסף בחלל הבטן, היא הובלה שוב לחדר הניתוח, סבב שממנו התקשתה מאוד להתאושש.
"מבלי לזכור הרבה, סיבוכים לא ברורים שקרו בניתוח ומצב גופני ונפשי ירוד, הביאו אותי לכך שהייתי מורדמת במשך שבועיים ומונשמת במשך שבוע", מספרת רינצלר.
"הניתוח השלישי גמר אותי, גם כי היה עומס על הגוף, וגם כי נכנסתי אליו בתת־משקל של 33 ק"ג".
בימים בהם הייתה מחוסרת הכרה, שקלו הרופאים לצנרר את רינצלר (לפתוח פתח בצוואר ‑ ש"א) כדי להקל על מערכת הנשימה שלה, אולם פעולה קשה זו נמנעה לאחר שהיא חזרה להכרה חלקית וביקשה מהרופאים באמצעות מצמוצי עיניים להימנע מכך.
לאחר שהתאוששה, הושארה רינצלר להשגחה, ובמשך שלושה שבועות כלל לא הצליחה לדבר.
"בזמן שהייתי מורדמת הייתי במציאות אחרת לגמרי, בהזיה. עברתי דברים מוחשיים ממש עם אנשים אהובים, הראש הזה עבד ללא הפסקה", מספרת רינצלר. "כשהתעוררתי ניסיתי לכתוב לאחותי על החוויה שלי, ולקח לי שבוע שלם להבין שזו לא המציאות. זה היה נורא, ערפול חושים מוחלט".
בתחילת חודש מרץ, כשהתחזקה מעט, ביקשה רינצלר מחברי האנסמבל לבוא לבקר אותה בבית החולים.
"זה היה לפני החזרה הגנרלית והבכורה של ההצגה החדשה שלנו, 'מקלט 634', עליה עבדנו תקופה ארוכה, וזה היה מפגש מרגש מאוד", מספרת רינצלר.
למרות האיחוד המשמח, היא הבינה כי הדרך לחזרתה לעשייה תרבותית עדיין ארוכה.
"הייתי מותשת באותם ימים, הידיים זזו, אבל לא יכולתי להזיז רגליים או להתהפך לבד", היא אומרת. "הנפילה הייתה אדירה. היו לי כוחות אדירים בהריון ובלידה, ולמחרת הניתוח הקיסרי רצתי לרני, והכל הלך מעולה, ופתאום אני שבר כלי".
מה היה מצבך הנפשי באותה תקופה?
"רוב הזמן הצלחתי להחזיק את הראש מעל המים. מעת לעת בכיתי לפיזיותרפיסטית, וכשלא הצלחתי לעמוד בכלל, הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי לה שאני צריכה רגע לבכות. לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה, לא הייתי בן אדם בעיניי, זה קרע אותי".
איך מחזיקים מעמד במצב כזה?
"המשפחה והחברים עטפו אותי מאוד, ובזמן שהייתי באסף הרופא כל החברות מלוד ומתל אביב היו שם עבורי, פתחו חמ"ל ביקורים, הביאו לי אוכל מותאם במקום זה של בית החולים. הקהילתיות של לוד התבטאה באותה תקופה בצורה חזקה ממש".
ומה לגבי הניתוק מרני?
"זה קרע אותי, בכיתי בלילות, אבל בשיחות הווידיאו ובפעמים שהביאו אותו אליי הבנתי שטוב לו אצל ההורים שלי, ושהמצוקה יותר אצלי מאשר אצלו. שם שחררתי את המועקה. הבנתי שאני חייבת לעשות את המקסימום עבורו".
ממשיכים באודישנים
בחודש מאי הגיעה רינצלר לשיקום בבית לוינשטיין, ללא כל ידיעה מתי תצא משם.
"אף אחד לא ידע להגיד לי עד מתי זה יימשך. המצב היה ממש מורכב, חוסר ידיעה מוחלט", היא מספרת, "אבל אמרו לי שאהיה שם שלושה חודשים לפחות".
לאחרונה, אחרי שחל שיפור קל במצבה, אושר לרינצלר לצאת לסופי שבוע בבית הוריה, שם היא מבלה עם בנה.
במקביל, עם השיפור האיטי במצבה הפיזי, חוזרת רינצלר לעסוק מעת לעת בענייני התיאטרון.
"כשאני מרגישה שאני מסוגלת נפשית לפתוח את המחשב, אני עושה דברים שקשורים לאנסמבל", היא מספרת, "והאנסמבל לקח אחריות כדי שהמפעל הזה ימשיך להתקיים. אנשים שיתפו פעולה והינחו במקומי את קבוצות הילדים והמבוגרים, המשכנו בעשייה.
"ביחס לזה שאני לא שם, דברים נעשו בתקופה הזו בצורה מדהימה, ומגיעה לחברי האנסמבל המון תודה. לפני כשבועיים אפילו קיימנו אודישנים ב'זום' לשחקנים חדשים, למרות שהיה לי קשה מאוד עם איך שאני נראית בשלב זה, ושאנשים יראו אותי, אבל היה מוצלח, ואפילו קיבלנו ארבעה שחקנים חדשים.
"העשייה הזו מילאה אותי מאוד, פתאום ראיתי שיש 'להקה' גדולה של שחקנים, וזה משמח, כי זו יצירה שלי, מפעל חיים".
בעוד כשבועיים תשתחרר רינצלר מבית לוינשטיין ותחזור בשלב ראשון לבית הוריה, מתוך כוונה לשוב בקרוב גם ללוד, כשכל אלה תלויים במצבה הפיזי.
"אני חולת מעיים, יש לי סטומה, זו התעסקות חדשה שאצטרך להתמודד איתה עד להודעה חדשה, ויש לי גם בעיה עצבית לא פשוטה ‑ הרגליים שלי עדיין לא מספיק חזקות כדי ללכת בצורה נורמלית. אני צמודה להליכון, והגוף עדיין בתת־משקל", היא מספרת.
אבל למרות כל הצרות את אופטימית.
"בטח, קודם כל כי רני שלי מחכה לי באופק, ויש לי מזל שהבאתי אותו, יש לי סיבה לחיות. ויש לי את הבייבי השני שלי, התיאטרון. זה מפעל חיי, אני מחכה לחזור ללוד, ואמנם אנחנו כבר שמונה שנים שם, אבל יש לי עוד דרך ארוכה בתיאטרון ובעיר. ויש סביבי אנשים שאכפת להם, ששומרים איתי על קשר, שכל הזמן מתפללים עליי וחושבים עליי.
"זה מרגש, זה ממלא, ותודה לאל על זה. אחרי מקרים כאלה מקבלים פרופורציות על החיים. לפני כמה חודשים הייתי ללא הכרה, בכלל לא ידעו אם אחיה, והנה אני כאן".
בית לוינשטיין: בדרך להחלמה
ד"ר דבורה אשר, מנהלת המחלקה לשיקום מוחי ג' בבית לוינשטיין, מספרת על הדרך שעברה רינצלר בתהליך השיקום: "פנינה הגיעה לאחר אשפוז ארוך ומורכב. התרשמתי מאישיותה המיוחדת: מציאותית מחד אך מלאת נחישות ותקווה, מודעת לקשייה ופועלת בכל החזיתות להשגת התקדמות מקסימלית, יודעת להיעזר, והכל תוך שמירה על חיוך, רוגע ונועם הליכות.
"פירות העבודה הקשה לא איחרו להגיע, ואני רואה את פנינה היום במצב אחר לגמרי, עם התחזקות ושיפור נפלא בכל היכולות. הרעיון של פנינה לחגוג את יום ההולדת עם כל המרכז הרפואי הוא ביטוי נפלא לאישיותה הייחודית, לאנושיות שבה, לאכפתיות הרבה ולאהבת החיים".
הילה לרר, המרפאה בעיסוק של פנינה, מוסיפה: "כחלק מתהליך השיקום ארגנה פנינה את 'מופע הולדת' עבור מטופלי בית לוינשטיין. התהליך איפשר לה להתנסות בארגון האירוע, כפי שנהגה לעשות בעבר, להשתתף בהנחיה ובשירה, וכן לשלב את בנה.
"בארגון המופע ניתן ביטוי לתכונות בולטות של פנינה, כמו מנהיגות, יכולות ניהול, כישרון שירה והנחיה, וכן הקשרים האישיים שפיתחה עם המטופלים, הקולגות, המשפחה והחברים. מטרת ההתנסות הייתה לתרגל את החזרה לתפקוד, עם ולמרות המגבלות הקיימות כיום. ואכן פנינה ידעה להפיק (תרתי משמע) את המרב וארגנה מופע מרגש ומרתק".
