מי יותר אמיצה, תומר אסייג או סבתא שלה, מרסדס חגאי?
אסייג הייתה צריכה להישיר את המצלמה שלה ולהסתכל אל עומק הזקנה של סבתה. וחגאי, מעומק הקמטים שחרש בעורה הזמן, הייתה צריכה לא להשפיל מבט, לא להתחרט ברגע האחרון ולתת לנכדתה לתעד את תהליך התפוררות הגוף מקרוב, כולל צילומי עירום.
התוצאה היא פרויקט צילום מיוחד שבו במשך כמה שנים תיעדה אסייג וחקרה באמצעות עדשת המצלמה את חייה של סבתה שאיבדה את בעלה לפני שנתיים וחצי בהם עברה משברי בריאות ובדידות.
קראו גם:
"ההתמודדות הרגשית עם האובדן של סבא נגעו לי ללב כבן אדם ויותר מזה כנכדתה", אומרת אסייג השבוע. "הפרויקט היווה דרך בשבילי להעניק לה אהבה והערכה על האישה שהיא ועל הדרך שעשתה בחייה".
אסייג (31), תושבת פלורנטין, הציגה את פרויקט הצילום שלה במסגרת תערוכה בפסטיבל הצילום שהסתיים השבוע, תחת הכותרת "בית".
החיבור של אסייג למושג בית התקיים בגלל שהיא צילמה את סבתה בביתה באשקלון וגם כי מרסדס (80) היא, בגופה ובנשמתה, בית לכל הזיכרונות של אסייג עצמה ושל כל המשפחה.
אסייג, צלמת דוקומנטרית חברתית, נולדה בקרוואן בבסיס חיל האוויר "נבטים" (אביה היה איש קבע). היא האחות הקטנה מבין שלושה אחים. כשהייתה בת שש עברה המשפחה לרעות.
בשירותה הצבאי שירתה אסייג כעורכת וידיאו בטייסת של חיל אוויר. עם תום השירות, מיד לאחר שחרורה, עברה לתל אביב והתמקדה בצילום. בתחילה למדה בקאמרה אובסקורה וכיום היא משלימה תואר בהוראת קולנוע בבית ברל.
במקביל, אסייג עובדת כתחקירנית בסדרה "אבודים" של צופית גרנט.
איך התחיל פרויקט הצילום של סבתא שלך?
"זה התחיל לפני שנתיים. סבתא שלי היא אישה יפהפייה, כבדת משקל. הגוף שלה מזכיר לי את תקופת הרנסנס בה אישה מלאה ודשנה נחשבה יפה ונחשקת. ראיתי את היופי בעור שלה אז בחרתי לתעד אותו. סבתא שלי, בדימויים, מסמלת את הווייתה היומיומית, יש בה עבר, הווה ועתיד".
אסייג לא התייחסה אל סבתה רק כאובייקט צילומי. היא לא הגיעה לאשקלון רק כדי לכוון את עדשת המצלמה אליה. יש להן קשר אינטימי עמוק.
בריאותה של חגאי הידרדרה בשנים האחרונות ואסייג הגיעה כדי לתמוך, לקלח אותה, להלביש אותה, אפילו לפנק אותה בעיסוי רגליים. "חשבתי שככה מתנהגות כל הנכדות עם הסבתות שלהן", היא מחייכת. "עד שהבנתי שזה ממש לא קורה בדרך כלל ויש לנו קשר מיוחד".
את הצילומים היא התחילה כשסבה, ניסים חגאי ז"ל, היה עדיין בחיים. היא צילמה אותם יחד, אבל התמקדה בעובדה ששניהם הופכים מזוג בלתי נפרד לדמויות ההולכות ומתכנסות לתוך עולמן. האלצהיימר של סבא ניסים הלך והחמיר ושמיעתה וראייתה של מרסדס החריפו.
"כל החיים הם היו ביחד ולפתע הם עברו לישון בחדרים נפרדים. הביחד הזה באותו פריים הדגיש את ההתנתקות שלהם זה מזו, כשכל אחד לעצמו, לגופו ולבריאותו. כנראה שככה זה זקנה. לסבתא יש קשיי ראייה ושמיעה. היום היא כמעט עיוורת. כשבן אדם מאבד את ראייתו ושמיעתו הוא גם מתנתק מהעולם, מתכנס. הצלחתי לבטא את זה בתמונות, זה משהו שמאוד הבחנתי בו בצילומים".
כאמור, מרסדס מצולמת בעירום. "סבתא נתנה לי חופש פעולה עם המצלמה", אסייג אומרת. "ככה במשך שלוש שנים צילמתי אותה בהרבה תמונות אינטימיות. הצילומים מתעדים פעולות יומיומיות כמו לשבת בסלון, לצאת מהמקלחת, להתלבש ולהסתרק".
למרות הקרבה והאהבה הגדולה בין שתיהן אסייג אומרת שלמרסדס קשה שהיא עדיין לא התחתנה ושאין לה עדיין ילדים. "היא הייתה רוצה שאמצא מישהו ואתחתן", אסייג משתפת.
"אני לעומת זאת לא חושבת שארצה להתחתן וגם בסימן שאלה לגבי ילדים. כלפי העולם החיצוני אני גאה בהחלטות שלי אבל כל פעם שאני מגיעה לסבתא כואב לי על כך שאני לא יכולה לתת לה את הסיפוק הזה. כשיש לי חבר היא הראשונה שאני רוצה להביא אותו אליה".
היה קשה לשכנע אותה להצטלם בעירום?
(צוחקת) "זה היה נורא טבעי ותוך כדי מפגש. עם התגברות הבעיות הבריאותיות ממש לא היה לה משנה אם תהיה מצלמה או לא. כשהראיתי לה את התמונות שלה, היא אמרה, 'יופי נו, את והשטויות שלך'. יותר מעניין אותה אם יש לי חבר מאשר תמונות העירום שלה".
מרסדס, איך זה היה מבחינתך להיות במרכז הפרויקט של הנכדה שלך?
"את תומר אני רגילה מאז ומתמיד לראות עם מצלמה ביד. לכן זה היה די טבעי כשהמצלמה הופנתה אלי. לא באמת הבנתי את הבחירה הזאת בתחילת הדרך ובעיקר נהניתי מהזמן שאנחנו מבלות ביחד ומהנוכחות שלה אצלי. היום אני מבינה שבשבילה החיבור איתי הוא מקום מאוד נוח ליצור ממנו ואני תומכת בה".
החיים בתוך "המלונה"
התיעוד המשפחתי אינו חדש לאסייג. כדוקומנטריסטית הספיקה להכין סרט קצר - "חברים מעבר לגדר". מדובר בסרט על אביה, כאמור איש צבא לשעבר וקשריו עם אנשי הכפרים הפלסטיניים בילעין, ניעלין וח'ירבתא.
אילו קשרים יש לו איתם?
"אבא שלי הוא גרריסט. יש לו גרר. העבודה שלו הייתה בצמוד לפלסטינים כאשר הוא העביר למוסכים שלהם הרבה רכבים לתיקון. ב־2001 יצא חוק שלא אישרו יותר להכניס רכבים של ישראליים לשטחים שם, אבל אבא נשאר חבר טוב שלהם למרות הקושי להיפגש. הוא עדיין מוזמן לחתונות, הלוויות, לחאפלות. מאוד אוהבים אותו".
אסייג צילמה סרט נוסף בשם "שיהיה לנו לבן בחיים" העוסק בתיעוד בת דודתה, תושבת אשקלון, אשר משתקמת מהתמכרות לסמים.
בין צילומי הפרויקטים המשפחתיים עסקה אסייג גם בפרויקט חברתי אחר – "מלונה" שמו, בו היא תיעדה בני נוער אשר בוחרים להתגורר במבנה נטוש ולקיים בו חיי קהילה. "הסתובבתי איתם והתחברתי אליהם. אני חושבת שהשינוי בין הנושא החברתי שבו עסקתי אשר מתעד את העולם המודרני הקשוח והאלטרנטיבי לבין סבתי, השמרנית המבוגרת היה נדרש".
מעניין שגם במלונה בעצם תיעדת סוג של "בית".
"אני מתעניינת בחיי רחוב ומבחינתי רחוב הוא הבית האומנותי שלי. עניין אותי לתעד חיים ברחוב כי הם כל כך שונים מהחיים שלי".
ובחזרה לצילומים של סבתא מרסדס חגאי. עד כמה הסדרה אינטימית אפשר ללמוד למשל מהווידאו שבו נראית אסייג עושה עיסוי לרגליה של סבתה. אסייג: "הרכבתי שוט וידאו בו רואים רק את הידיים שלי עושות מסז' לרגליים שלה ובאותו זמן אנחנו מדברות.
"שאלתי אותה: לאיזה גיל היית רוצה לחזור? היא השיבה: לגיל 20. אחר כך מיד חזרה בה ואמרה, בעצם אני לא רוצה לחזור אחורה כי אין לי כוח שוב להתחתן, ללדת וכל הסיפור מהתחלה".
מה גילית על עצמך במהלך הפרויקט?
"למשל ש'בית' בשבילי הוא לא הבית הפיזי, בשביל סבתא הוא כן. הבנתי כמה חשוב שיהיו תנאי מגורים סבירים למבוגרים שמזדקנים, כי למבוגרים שיש להם בעיות בריאותיות ואין להם בית זה נורא עצוב. הבנתי כמה זה חשוב לבקר את המבוגרים בביתם, ביום יום שלהם, ובחלל שבו הם נושאים את רוב זיכרונות העבר. זה חשוב. אני ממש קוראת לכל הצעירים ללכת לבקר את סבתא וסבא שלהם".
איך אנשים מגיבים כשהם רואים תמונות עירום של סבתא שלך?
"לרוב התגובות הן חיוביות. אנשים נמשכים לאומץ של סבתא להיחשף, למרות שהם לא אוהבים לבחון מקרוב ענייני של משקל גוף, בוודאי לא גוף של מבוגר, וכאן, באמצעות סבתא, זה מתאפשר".
ומה סבתא חשבה על זה?
"כשהראיתי לה את הצילומים ואמרתי לה שהיא ממש יפה, אז היא אמרה: 'מה יפה? תראי איזה שמנה אני!'. בצעירותה סבתא הייתה ממש יפה. אני מבינה אותה שלא קל לראות את הגוף עובר שינויים כאלה ועוד לקבל את זה באור חיובי. אבל אני חושבת שהצילומים האלה הם הזדמנות להתמודד עם נושאים שהם טאבו. גם להתמודד עם הבושה והרתיעה. לזקנה כולנו נגיע ויש משהו עצוב בהדחקתה ובהאדרת אידאל היופי הבלתי אפשרי והצעיר שיצרנו".
מהי התמונה שהתלבטת אם להכניס לפרויקט ובסוף ויתרת עליה?
"ישנה תמונה אחת מאוד חשופה, תמונת פרונט של סבתא שבה היא מצולמת יוצאת מהמקלחת, מסתרקת ועירומה לגמרי. כשראיתי אותה ידעתי שלא אעשה בה שימוש. יש לזה את היופי של זה, אבל אני לא רוצה לעורר פרובוקציה. אם זה היה עולם יותר חופשי הייתי מציגה אותה, אבל בגלל שאנחנו שמרנים, היה חשוב לי לשמור על כבודה".
המשפחה מפרגנת?
"המשפחה מפרגנת ובפרט אמא שלי שמאוד תומכת. מרסדס זו אמא שלה והיא פתוחה ומעריכה את הדברים שאני עושה מבחינת ויזואלית. היא אפילו הציעה לי זוויות לתמונות מסוימות וייעצה לי באילו רגעים כדאי לי לתפוס אותה כאשר היא עושה דברים בבית".
האם את מתכוונת לתעד עוד מישהו מבני המשפחה?
"אני חושבת שהגיע הזמן לתעד את עצמי. מרגיש לי שזה יכול להיות מעניין. החוויה של תיעוד עצמי היא מאתגרת ואני לא החלטתי אם זה יהיה לשימוש פרטי או לא. משהו בי קורא לי לחשוף את עצמי וברמה המוסרית, אני מתעדת את כולם חוץ ממני? נראה לי שהגיע תורי".
אז את תהיי הנושא של התערוכה הבאה?
"כן. 'אני עצמי'".
"בית"
פרויקט הצילום של תומר אסייג הוצג בפסטיבל הצילום של ישראל שהסתיים בסוף השבוע האחרון.
בחודש ינואר הקרוב הוא יוצג בתערוכה קבוצתית משותפת לצלמים ישראליים ושוייצרים העוסקים בנושא הבית מזוויות שונות.
התערוכה תעלה ב־Photobastei בציריך למשך חודש אחד ביוזמת הארגון השוויצרי JETZT KUNST הפועל לקידום תרבות וחילופי ידע ותצוגה אמנותיים באמצעות תערוכות, מפגשים ותוכניות לימוד בין תרבויות.
התערוכה המשותפת היא חלק מיוזמה הנקראת "CREATIVE EXCHANGE" שמטרתה לייצר שיח בין שתי תרבויות באמצעות צילום ווידיאו.
