בשבוע שעבר חגג אורי מנוס מרעננה 79 שנים. לאחרונה צפה בפרק הסיום של הסדרה "שעת נעילה", ואחת מהחוויות הקשות בחייו צפה ועלתה לנגד עיניו. כשעל המסך הקטן נראה אחד מגיבורי הסדרה מנסה להנשים את בנו, שנפצע באורח אנוש מפיצוץ הטנק שבו לחמו כתף אל כתף באחד מקרבות השריון המדממים ברמת הגולן במלחמת יום כיפור, נזכר אורי מנוס באותו בוקר לפני כחמש שנים שבו מצא את בנו עומר (48) שוכב במיטתו ללא רוח חיים, שלאחר שלקה באוטם שריר הלב. הוא פעל בקור רוח, ניסה להחיות אותו, אך לשווא.
קראו גם >>>
האב ובנו היו בטיול בגיאורגיה. מנוס התקשר לאשתו כדי להודיע לה על האסון. "היא אמרה לי: 'אורי, הבור הזה לא ייסתם, אבל החיים שלנו חייבים להימשך כמו שהיו קודם'". ואכן, חודשיים לאחר מות הבן הוא כבר הופיע בכנס של "צוות" ברעננה וסיפר בדיחות. כשמישהי בקהל הביעה תמיהה על כך, השיב לה: "הכאב נשאר, הזמן לא מרפא, אבל אלה החיים".
צל"ש במלחמה
אורי מנוס נולד בפתח תקווה, למד בתיכון בקיבוץ מעיין צבי, ואת שירותו הסדיר בצה"ל עשה בחיל התותחנים. הוא השתחרר בדרגת סגן, התחתן עם בת הקיבוץ לביאה, התקבל לחברות בקיבוץ ועבד במטעי הבננות וכמדריך בחברת הנוער. בתקופת הכוננות שקדמה למלחמת ששת הימים גויס לשירות מילואים. במהלך הכוננות קיבל מברק שהודיע לו על לידת בנו הבכור עומר. את המלחמה עשה בחזית המצרית, נפצע ביום השלישי ופונה לטיפול במסוק. אחרי שהתאושש חמק מבית החולים כדי לראות את בנו. אחרי שנתיים הוא חזר לקבע ושימש כמפקד סוללה במלחמת ההתשה בגזרת איסמעיליה, וכמדריך בקורס קציני תותחנים. בגיל 28 עזב את הקיבוץ ועבר עם משפחתו לרעננה, עיר מגוריו זה 50 שנה.
בתחילת 1973 מונה מנוס לסגן מפקד גדוד 405. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים היה הגדוד פרוס ברמת הגולן. מאחר שהמג"ד שימש כמפקד הסיוע הארטילרי של חטיבה 7, פיקד מנוס על הגדוד. על פועלו זכה בצל"ש מפקד האוגדה בזכות גילוי מנהיגות בעת שחילץ את שארית הגדוד לאחר שספג אבידות קשות. בעת הנסיגה לכיוון הכנרת ירו חיילי הגדוד שלושה פגזים על תל סאקי, לבקשת הלוחמים שם. כשהגדוד התקרב לכנרת ירו עליו טנקים ישראליים, שמפקדם היה בטוח שמדובר בכוח סורי.
מתחילת שידורה של "שעת נעילה" הוא נענה לפניות רבות להעלות את סיפורו האישי כסמג"ד 405 בזמן המלחמה. לפני כשבועיים נפגש עם החיילים והקצינים המשרתים כיום בגדוד באתר ההנצחה לחללי הגדוד. האנדרטה שתוכננה על ידי הפסלת לביאה מנוס, אשתו של אורי, הוצבה לפני 12 שנה במקום שבו נפגעה סוללה ב' של הגדוד מהפגזה של טנקים סורים. 15 מתוך 21 חללי הגדוד במלחמה נפלו שם. "כמי שליווה את המשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהן, לא באמת הבנתי את משמעות האובדן והכאב עד שלא איבדתי את בני", הוא אומר.
בהמשך שירותו הצבאי מילא אורי מנוס שורה של תפקידי פיקוד על גדוד ועל אגד ארטילרי, ובמלחמת לבנון הראשונה שימש כמפקד התותחנים של פיקוד הצפון. לאחר המלחמה למד חינוך והיסטוריה ב"בית ברל", ובסיום לימודיו מונה למפקד הגדנ"ע. "שמתי דגש על שילוב יוצאי אתיופיה בצה"ל ובחברה הישראלית, ובמקום נהגים וטבחים יצאו אלופי משנה וסגני אלופים", הוא מתגאה. אחרי ארבע שנים מונה לראש ההגנה האזרחית.
איש חינוך
לאחר שחרורו בדרגת תת־אלוף מונה מנוס לנציב ומפקח כבאות ראשי. "התמקדתי בשיפור תהליכים, בהנהגת תחקירים מבצעיים כמו בצה"ל, בתרגילי כיבוי אש ביערות, ברכישת רכבי כיבוי ובהגדלת כוח האדם".
עם סיום תפקידו עשה הסבה להוראה וניגש לשני מכרזים לניהול בתי הספר של רשת "מפתן" בהרצליה ובכפר סבא. "מישהו כנראה חשש מאדם בעל יכולת וניסיון כמו שלי, ולכן הפסדתי בשני המכרזים", הוא אומר. כשהוצע לו להיות מורה לתולדות ארץ ישראל, ציונות וזהות יהודית בחטיבת הביניים בכפר שמריהו, אמר: "אני מעדיף להיות מפקד כיתה ולא מנהל בית ספר", ולימד שם עד פרישתו לגמלאות.
בתוך כך היה מעורב במכללה לביטחון לאומי לנוער מטעם משרד החינוך בתוכנית שנועדה לפתח בקרב תלמידי י"א-י"ב הבנה מעמיקה של תהליכים מדיניים, חברתיים וצבאיים, ולטפח מנהיגות נוער ערכית. הוא התחיל את הפעילות בהרצליה, ושלוש שנים אחר כך הרחיב אותה גם לרעננה. במהלך התוכנית הוכשרו התלמידים לעבוד בתחנות לחלוקת ערכות מגן (במסגרת מחויבות אישית) וערכו סיורים בבסיסי צה"ל והגדנ"ע. "לימים פגשתי מפקדת סוללה של כיפת ברזל בדרגת סרן. היא זיהתה אותי ואמרה לי: 'בזכותך אני כאן'".
עשרות שנים קודם לכן, ערב מלחמת יום כיפור, נהג מנוס לארח את בנו עומר בבסיסים שבהם שירת והציג בפניו את סוגי התותחים. "כשאירחתי אותו בגדוד שלי בסיני הוא נשאר לבד בבסיס וזלל מצוּפּים בשק"ם כשיצאתי הביתה לכמה שעות; וכשהיה איתי בגבול הצפון, התגנב לג'יפ שלי והצטרף אליי כנוסע סמוי בעת שנכנסתי לחפ"ק בדרום לבנון".
לאחר המלחמה יצא לאור ספרו של דודו דיין "אבא שלי תותחן", המספר על ילד שאביו התותחן מזמין אותו לבקר במחנה. "הייתי אז סמג"ד והתבקשתי להציג בפני הסופר והצלם את מגוון התותחים של צה"ל, אבל הספר היה בעצם על בני עומר", מספר מנוס.
לימים שירת גם עומר בתותחנים. "הוא לא היה תותחן מצטיין", אומר אביו, "אבל היה מלך הסוללה".
