בין אלפי התלמידים שיפתחו את שנת הלימודים ברעננה יהיו גם שלושת ילדיה של משפחת גויטום, פליטים מאריתריאה, שקבעו את מושבם בעיר לפני עשור.
קראו גם >>
איסרן (16 וחצי) שלומד ב"מטרו־ווסט", אלין (9) העולה לכיתה ד' בבית הספר "היובל" וארמיאס הקטן (7) שיעלה לכיתה א' בבית הספר "יחדיו" הם ישראלים לכל דבר. "יותר נכון רעננים", הם אומרים בחיוך. "כיף ללמוד כאן. יש חברים, יש אווירה ובעיקר יש סובלנות".
לפני כ־11 שנה ברח אב המשפחה מאריתריאה על רקע דתו הנוצרית־פרוטסטנטית. במדינה האפריקאית מותרות ארבע דתות בלבד: הכנסייה האורתודוכסית, הנצרות הקתולית, הכנסייה הלותרנית והאסלאם הסוני. מאמיני כל דת אחרת נרדפים ועלולים להיאסר ללא משפט ולהיחשף לעינויים. הוא הותיר אחריו את אשתו, מברהיט, ואת הבן איסרן, אז בן חמש, מאחור.
כשהגיע לישראל, בדרך לא דרך ותוך סיכון חיים, הוא התמקם ברעננה. הוא עבד בניקיון והחל בהכנת תוכנית לחלץ את אשתו ובנו. תוך שנה הוא העלה אותם ארצה ואף הם התיישבו ברעננה: "קיבלו אותנו בסבר פנים מאוד יפות", אומרת מברהיט בעברית מהוקצעת לחלוטין, "באמת, לא היו לנו תלונות. איך שהגענו התחלנו לעבוד במה שיש. כרגע אנחנו עובדים בניקיון, אני ברעננה ובעלי בהרצליה. וגם באמת תודה לאל, קיבלנו ועדיין אנחנו מקבלים תמיכה מכל מיני עמותות ומהעירייה".
הם צנועים מאוד, חיים בדלות, אבל על דבר אחד הם לא מתפשרים: חינוך הילדים. לפי הדיווחים, גם העירוניים, הבן הגדול איסרן, שלומד בתיכון "מטרו־ווסט", הוא תלמיד מצטיין. "לא צריך להגזים", הוא אומר בחיוך של ילד טוב רעננה, "לומד קצת. אוהב אנגלית וקצת מתמטיקה. לא להיסחף". האמא, מברהיט, מהסה אותו: "זה לא נכון, הוא חושב בגדול, רוצה להיות עובד הייטק, אפילו פוליטיקאי".
איסרן, איך אתה מסתדר בבית הספר?
"אחלה. יש חבר'ה טובים. איכותיים. רעננה היא עיר טובה. לפעמים קצת קשה לי שאני עוד לא אזרח מלא, אבל מסתדרים".
במה זה מתבטא?
"אני לא יכול להתחיל ללמוד לתיאוריה בנהיגה, כי אין לי תעודת זהות. אז קשה לי עם זה. כאילו אני לא שווה בין שווים". כאן מברהיט, האמא, מתערבת: "זה נכון וזה קשה, אבל קנינו לו את ספר התיאוריה וקודם שילמד. בגיל 17, כשהוא יוכל להוציא רישיון, זה כבר יהיה לו בראש".
"אני דווקא חום"
בגזענות הם לא נתקלו כמעט בכלל. "ברעננה לא הייתה כלפינו גזענות וזה יפה, כי יש הרבה דתיים ואנחנו נוצרים", מבהיר איסרן. מברהיט מסכימה אך מחדדת: "היום אין גזענות, אבל בהתחלה הייתה קצת. כשאיסרן היה בכיתה א' או ב' הוא בא אליי ואמר לי, 'אמא למה אומרים שאני כושי? אני דווקא חום'. הוא חשב שכושי זה לא מילת גנאי אלא תיאור של צבע שחור. הסברתי לו את המשמעות ואמרתי לו שיתמקד במה שחשוב באמת ולא במה שאחרים חושבים שחשוב. אבל באמת מאז, גם אנחנו כהורים, לא נתקלנו בתופעות גזעניות".
אתם נוצרים אדוקים, ובבתי הספר מלמדים על החגים היהודים ועל יהדות.
"אין לנו שום בעיה לחגוג את החגים היהודים. זה לא מתנגש בכלל. אפשר לחגוג את כל החגים", אומר איסרן.
יש לך חברה, איסרן?
"לא", הוא צוחק ומיד ממלט את מבטו מאמו.
"אצלנו אסור עד החתונה להיות עם אשה", היא חצי מתנצלת, "ככה אנחנו".
אז אתה לא יוצא עם חבר'ה לבילויים?
"יוצא, יוצא. אבל שומר, כי ההורים מבקשים וצריך לכבד".
16 וחצי זה לא גיל פשוט.
האמא נוטלת את רשות הדיבור: "מפליא שהוא מקשיב לנו ככה יפה. אנחנו לא אוסרים עליו לצאת, רק מסבירים לו את המסורת שלנו ואנחנו סומכים עליו. אני מאוד מרוצה גם מהלימודים וגם מהחיים פה. הלוואי שבשנה הבאה נתראיין כאזרחים מלאים".
