"האמת? אני הולך לומר דבר שאולי יפתיע רבים. לו היו אומרים לי שבני נועם יהיה ללא תסמונת דאון, אלא ילד 'רגיל', הייתי מוותר. אני מעדיף אותו עם התסמונת והתמימות הקסומה שלו כפי שהוא, שחלילה לא יהיה ילד רגיל, הוא לימד אותי כך כך הרבה, הוא שינה את חיי כל משפחתי".
רגע לפני שאריה בנימין מרעננה נכנס לכהן כמנהל החדש בית הספר ב"בית איזי שפירא", הוא מספר בראיון מרגש, על הרגעים הנוראיים בבית החולים בו התבשרו הוא ורעייתו מיטל כי בנם הרביעי לוקה בתסמונת דאון, המהפך שעברו בחייהם, העתיד הוורוד שהוא צופה לתלמידי החינוך המיוחד וגם הרגע הקטן הזה שמילא אותו בדמעות בו ראה את שתי בנותיו התאומות בנות ה-11 מרצות בפני כיתתן על האח האהוב שלהן: "האהבה הזו לילדים ובעלי צרכים מיוחדים היא פשוט משימת חיי".
קראו גם:
"לא ראינו כלום"
דבר לא הכין את אריה בנימין (41) ורעייתו מיטל ללידת בנם הרביעי נועם בן ה-8. הם הכירו כמדריכים לתלמידים במדרשיית נעם בכפר סבא, התחתנו בתחילת שנות העשרים לחייהם, עסקו במקצוע שראו בו את הייעוד לחייהם, אריה כמורה ומחנך כיתות א'-ב' בבתי ספר שונים ומיטל כמחנכת באולפנת צביה בהרצליה, והביאו לעולם שלושה ילדים מקסימים: יאיר בן ה-13, והתאומות יהל ותהל בנות ה-11.
"כל הילדים יצאו 'רגילים', אם אפשר לקרוא לזה כך. עם הבכור, מכיוון שזו הייתה לידה ראשונה,עשינו את כל הבדיקות האפשריות, בן ראשון כזה. עם התאומות, מכיוון שזה היה הריון בסיכון גם בוצעו בדיקות רבות, כשנכנסו להריון עם נועם אמרנו מה כבר יכול לקרות, עשינו כמובן את כל הבדיקות הבסיסיות, אבל לא מעבר. הבדיקות יצאו תקינות, ואנחנו נערכנו ללידה רגילה.
"זה היה בשעת לילה מאוחרת בבית חולים במרכז הארץ, נדגיש: לא בית חולים מאיר. מיטל הייתה לביאה כהרגלה, ונועם יצא מתוק מתמיד. לא ראינו כלום, אני יודע, אולי לא תאמין, אבל לא זיהינו כלום, היינו כל כך עסוקים בחוויה האדירה. הסתכלנו עליו והוא היה כזה מתוק".
באמת, לא זיהיתם?
"ממש לא, ואני אגיד לך יותר מזה, עד היום כשאני מתסכל על נועם, אני לא רואה בו סימני התסמונת. כשהוא נמצא עם ילדים עם התסמונת אני כן שם לב שיש קווים מקבילים".
מתי כן הבנתם שיש בעיה?
"קודם כל נועם הוא לא בעיה, אבל כן, אין ספק שבימים ההם אז, ואלו שבאו לאחר מכן חשבנו שזו בעיה לא פשוטה. בכל מקרה, ברגעים האלו של אישון לילה לא הבנו, אבל שמנו לב שהאחיות השאירו את נועם יותר מדיי זמן אצל מיטל אחרי הלידה, אפילו לא קילחו אותו. זה היה מוזר קצת כי אנחנו הורגלנו בלידות הקודמות ששמים אותם קצת ואחר כך מקלחים אותם ולוקחים אותם לחדר הילודים.
"שאלנו, מה קורה ואם יש בעיה. אמרו לנו, מה פתאום הכול בסדר. עוד מעט יבוא הרופא, הוא ידבר איתכם. אחרי שעה מאוד ארוכה הם באו וקילחו אותו, ולקחו אותו לחדר הילודים ושמו אותו מתחת מנורת החימום הזו. הוא היה שם כמה שעות וראינו שכל אלו שנולדו איתו ואחריו, פונו משם. שאלתי שוב, והפעם רציתי לבדוק באמת אם אין בעיה, ושאלתי ישירות אם יש לו בעיה רפואית כלשהי, והם אמרו לי, הכל טוב, הוא בריא לחלוטין, פשוט ממתינים לרופא שאמור להגיע למשמרת הבוקר. זה הרגיע אותי".
"פצצה רגשית"
"בינתיים עלה הבוקר והייתי צריך לחזור לילדים, אמרתי למיטל שאני הולך ואחזור אחרי שאשלח אותם לגנים. הגעתי כמעט לרעננה, ואשתי מתקשרת ואומרת לי שהעובדת הסוציאלית איתה והיא מבקשת לדבר איתנו. אני מחנך. כשעובדת סוציאלית דורשת לראות שני הורים, זה לא טוב בכלל. הבנתי שמשהו רע קורה, נפל לי פתאום האסימון, חשבתי שחסר לו איבר פנימי או משהו, זו הייתה נסיעת סיוט שאני לא מאחל לאף אבא.
"הגעתי לבית החולים ואמרו לי ולמיטל שאנחנו צריכים ללכת לדבר עם הרופא והעובדת סוציאלית. הדרך לחדר שם במסדרון הרגישה כמו נצח עבורנו. נכנסנו, והודיעו לנו שבעצם יש לנועם תסמונת דאון, ורמזו לנו בדרך עדינה שיש הורים שמשאירים אותם כאן. כאילו רצו לבדוק אם אנחנו מוותרים. אשתי ואני היינו בהלם מוחלט, היה הרבה בכי, שאלנו אם זה בטוח, אמרו שצריך לעשות בדיקה גנטית אבל המכשיר תקול ועוד כל מיני דברים, היינו שבורים.
"התקשרתי לנפתלי בנט שהיה אז שר הכלכלה והייתי המחנך של הבן שלו יוני, הוא מייד סידר את הסיפור הזה. היינו שבורים, גם בגלל הדרך המאוד לא ישרה שהתנהלו מולנו, 'מה הבעיה להגיד את האמת כבר בהתחלה', גם בגלל שאז לא ידענו איך אנחנו נתמודד עם דבר כזה, ובעיקר גם המחשבה שהועלתה על ידי הרופא והעו"סית, שאנחנו חלילה נסכים לוותר על הילד שלנו. כל זה התאחד לפצצה רגשית שמוטטה אותנו".
כשהם מגיעים הביתה עם נועם הקטן מלאי חששות מפני העתיד הצפון להם "ובעיקר החשש שאולי אין לנו מספיק כלים להעניק לו את כל מה שהוא צריך", החלו אריה ומיטל להתמודד עם המציאות, ועשו זאת בדרך מעוררת התפעלות: "כבר בימים הראשונים התחלנו להבין שקיבלנו מתנה מהקב"ה. הוא שינה את כולנו, האחים כל כך התחברו אליו, הלכנו למרכז שלווה, עטפנו אותו בכל מה שיכולנו, ואני באותם ימים בעקבות נועם החלטתי לעבור התמצחות לתואר שני באוניברסיטת בר אילן לחינוך מיוחד, נועם פתח בפניי צוהר לעולם מופלא של ילדים כל כך אהובים כל כך קסומים.
"ראינו את ההתקדמות של נועם במקביל להתמחותי בחינוך המיוחד, התחברתי כל כך לתמימות שבו, לאמירת האמת, לראיית המציאות כפי שהיא בלי מסכות. המחשבה שהיה מי שחשב שאולי נרצה לוותר עליו, הורסת אותי גם היום. אני אוהב אותו עד השמים בדיוק איך שהוא. לא רק אני, כל המשפחה ובטח רעייתי אנחנו מטורפים על האוצר הזה שיש לנו בבית.
"גם הילדים אוהבים וגאים בו, על כל התקדמות שלו אנחנו עושים חגיגה. הבנות שלי בנות ה-11 הפתיעו אותי שהם הלכו לכיתותיהן עשו מצגת על ילדים עם תסמונת דאון והתגאו באחיהם. גם יאיר הבכור. אף אחד מהילדים לא מתבייש בו, להיפך הם מביאים את החברים שלהם לראות כמה כיף יש לנו בבית", אריה דומע מהתרגשות".
"גיבוי לצוות"
היום עם קריירה חדשה בחינוך המיוחד, הוא שש לאתגר: "עד לידתו של נועם אהבתי מה שאני עושה, אהבתי לקחת ילדים מהגן וללמד אותם קריאה וכתיבה, זה סיפק אותי מאוד, זה גם מה שעשיתי, גם בבית ספר אריאל בו הייתי מחנך, גם בבית הספר הממלכתי מגד בו גם הייתי מחנך.
"הייתי הראשון גם להקים בישראל קייטנה בחופש הגדול בבית ספר, זה היה בבית ספר בר אילן בכפר סבא, המנהל אז היה הרב בוכניק, באתי אליו עם הצעה לעשות קייטנה שבה גם צוות המורים ירוויח כסף וגם יעסיק את התלמידים. במשרד החינוך קיבלנו גיבוי, ואחרי שנתיים הם החליטו לקחת את הפיילוט שלנו ולהנחיל אותו בכל הארץ.
"עם סיום לימודי התואר השני, המקום שאליו שאפתי להגיע היה 'בית איזי שפירא' שבו נועם היה בגן. התפעלתי מאוד מהמקום ומהצוות, וכשנפרדנו, לפני שהעברנו את נועם אחר כך לגנים אחרים ולבית ספר סאלד בכפר סבא איפה שהוא נמצא היום, כתבתי בדברי הפרידה לצוות שאני עוד אחזור".
ואכן, הוא חזר ובגדול. בשבוע שעבר, לאחר שעבר מכרז של משרד החינוך התבשר אריה כי נבחר להיות מנהלו הבא של בית הספר בבית איזי שפירא. "אני מחכה ליום הראשון ב-1 בספטמבר, ומקווה כי אתן לילדים את האהבה, החינוך, הטיפול ותשומת הלב שנועם שלי קיבל בבית איזי שפירא, אני לא יודע למה בחרו בי, אני בטוח שיש מנהלים טובים ומנוסים יותר ממני".
מה החזון לבית הספר?
"יש באיזי שפירא צוות פשוט מופלא בכל קנה מידה, תפקידי הוא רק לאפשר להם לעשות מה שהם עושים ולתת להם גיבוי מלא, כי הם עושים את זה הכי טוב שאפשר. אולי דבר אחד אני אוסיף: אהבה אין קץ לילדים שלומדים שם. את השינוי שעברתי עם לידתו של בני נועם, אני רוצה להנחיל עכשיו בבית איזי שפירא".
