לפני כחודשיים צלצל הטלפון במשרדו של מייק שולץ, מנהל השירות לליווי רוחני בבית החולים רמב"ם. על הקו היה אחראי מחלקת קורונה, שאמר "אנחנו שוב צריכים אתכם".
כשהמגיפה הראתה סימני דעיכה ומחלקות הקורונה נסגרו, המלווים הרוחניים התפנו לטפל במאושפזי המחלקות האחרות. אלא שאז הגיע הגל הרביעי, והסרט המוכר חזר.
קראו גם:
"קשה לתאר את הפחד ואי־הוודאות כשחולה לא יודע אם יחובר למכונת הנשמה או יישלח להחלים בביתו", אומר שולץ. "קשה להכיל את הפער הזה. אני יודע שאנחנו חיים בעולם שבו חלקנו יסבלו ממחלות וחלקנו ימותו צעירים, וזה עדיין מאוד כואב. אסור להתרגל למוות ואסור להתרגל לכאב".
לתת תקווה בישורת האחרונה
לא מזמן ליווה שולץ אישה צעירה במחלקה האונקולוגית שכתבה מכתבים לבנותיה הקטנות וביקשה שיימסרו להן אותם כשכבר לא תהיה כאן - עם גיוסן לצבא, בחתונה ובלידה הראשונה.
"איך אפשר להתרגל לדבר כזה?", הוא שואל. "איך עומדים מול חולה סופנית בעשור השביעי לחייה, שאומרת שהקושי להיפרד מהחיים מתגבר בעקבות תחושת כישלון בתפקידה כאמא? הליווי הרוחני יכול להיטיב עם אנשים בעת משבר. הצוות הרפואי אחראי לטיפול במחלה, במחלקות הקורונה המשפחות מלוות על ידי עובדים סוציאליים ואנחנו מטפלים באזורים התודעתיים, הרוחניים".
אדם מקבל בשורה שממוטטת את עולמו. איך ליווי רוחני עוזר לו?
"אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לתמוך, להרגיע ולעזור להבין איך עושים את הצעד הבא. אנחנו לא מנהלים את האירוע אלא יורדים עם האדם אל הבור שבו הוא נמצא כרגע, כדי שיידע שהוא לא לבד. לפעמים מדברים, ולפעמים הנוכחות שלנו מספיקה.
"כשסופר שמאושפז במצב קשה במחלקת קורונה אומר לי שהתעורר לתוך מחזה של קפקא, אני מדבר איתו על הפרויקט שיכתוב כשייצא מכאן. כשהעתיד נראה פחות כמו מכונת הנשמה ויותר כמו חדר העבודה שלו, זה נותן תקווה. אני פותח עבורו דלת והוא יכול להחליט אם להיכנס או לא.
"אין דרך נכונה למות, אין דרך נכונה להיפרד, אין דרך נכונה להתמודד. כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו. היתה באחת המחלקות אישה שאמה נפטרה חמישה ימים לפניה, והמשפחה התלבטה אם לספר לבת על מות האם. הוחלט שלא לספר לה. לו יכולתי להחליט במקומם הייתי מחליט אחרת, אבל הייתי שם בשבילם בכל מקרה. ואני גם לומד כל הזמן".
מה אתה לומד?
"שאנחנו שולטים במעט מאוד דברים בחיים. שצריך לעשות כל מה שאנחנו יכולים, אבל לא מוכרחים להיות כל הזמן בפול גז. ולמדתי לדבר. מטבעי אני מופנם ושומר הכל בפנים, ורק מול המטופלים הבנתי שאי־אפשר לצפות מאחרים שידברו איתך כשאתה עצמך לא מוכן לדבר, וששיתוף אחרים יקל גם עליי. מלווה רוחני צריך להכיר את עצמו היטב כדי להפריד את קשייו האישיים מהסיפורים שהוא שומע".
הנשמה לנשמה
שולץ (42), מלווה מוסמך מטעם העמותה לליווי רוחני בישראל, נולד בבוסטון ועלה לארץ לפני 12 שנים. הוא מתגורר במצפה נטופה, נשוי ואב לשלושה.
"רכשתי את הכשרתי בארה"ב, שם עוסקים בליווי רוחני כבר שנים רבות. בישראל התחום מוכר רק כ־15 שנים והייתי כאן בין החלוצים. רמב"ם היה בין בתי החולים הראשונים בארץ שהציעו את השירות. אנחנו נמצאים במחלקה האונקולוגית אבל מטפלים בחולי כל המחלקות, ומכשירים מלווים רוחניים במכללה שבתוך בית החולים.
"הרעיון הוא להסתכל על המטופל כשלם הכולל את הגוף, הנפש והרוח. כשמחזקים אותם הם משפיעים לטובה אחד על השני. אפשר לחשוב על זה כעל הנשמה לנשמה".
איך אתם יודעים למי מהחולים לגשת?
"צוות המלווים שלנו מתעדכן בכל בוקר מול הרופאים והעובדים הסוציאליים ושומע מי קיבל אבחנה קשה וכדאי לגשת אליו, אצל מי נרשמה הידרדרות ומי נמצא היום לבדו. המלווים מגיעים מהכשרות בתחומים שונים וכרגע הצוות כולל עורכת דין, ביוכימאית, מנחת קבוצות, פיזיותרפיסטית ואחות.
"חלקם עשו הסבה, חלקם עובדים כאן במשרה מלאה וחלקם עושים זאת לצד עבודה אחרת. השיחות מתקיימות בחדרי המטופלים ולפעמים בחוץ על חוף הים, אם מבקשים. לא כל המטופלים זקוקים לנו, יש המעדיפים לדבר רק עם בני משפחותיהם.
"אנחנו כאן כדי לעזור לאנשים לחיות הכי טוב שהם יכולים בסיטואציה שבה הם נתונים, גם בישורת האחרונה של חייהם. זו תקופה עם הרבה קשיים, עם התלבטות איך להגיע אל התקופה החדשה והאם עדיין אפשר ליהנות מרגעים. יש כאן הרבה דמעות אבל יש גם צחוקים. צוחקים על שטויות, כמו תמיד בחיים. ויש גם הזדמנויות".
תסביר.
"דווקא בזמן מחלה אנשים מגלים לפעמים הזדמנות לשינוי. לא אייפה את הדברים, יש אנשים שמתים כפי שחיו, ויש גם הרבה כאב. אבל לפעמים זו באמת הזדמנות. כי אנחנו כבר לא בתחרות עם אף אחד, ולא שקועים בריבים קטנוניים. זו תקופה שמשהו יותר מתאפשר.
"יש חשבון נפש, כמו ביום כיפור. מטופלת סיפרה לי שערכה רשימה של אנשים שפגעו בה, והיא לא מתכוונת להמשיך הלאה עד שתסלח להם. היא הסבירה שכל זמן שאנחנו חושבים על מי שפגע בנו, אנחנו נפגעים ממנו שוב, והיא עשתה תהליך שיסיים את זה. לפעמים מחלה היא הזמן הראשון שבו אדם יכול פשוט להיות בחיים, בלי הצורך להספיק.
אישה צעירה אמרה לי שכל חייה היא רק נתנה מעצמה לאחרים והמחלה סימנה לה לחיות את החיים למען עצמה. והיה מישהו באונקולוגיה שבנערותו נחשב להבטחה ספורטיבית גדולה וכשבגר התמכר לסמים, התגלגל מעבודה זמנית אחת לשנייה, חווה זוגיות לא מוצלחת ולא הצליח לשמור על קשר עם בנו.
"כשאובחן כחולה סרטן, חידש קשר עם אחותו ועם בנו. היו להם שיחות קשות אבל גם פיוס והתקרבות. השיחות המשמעותיות היו מתנה שהשאיר לבנו, והן גם הקלו עליו להיפרד. בשיחות האלה אני רק מנסה ליצור את המרחב הנכון עבור המטופל.
"אי־אפשר לגרש את הפחד, אבל כשמדברים אפשר להפוך אותו לקטן יותר וכך לפנות מקום לרגשות אחרים. היתה אישה שהשתחררה מכאן להוספיס בית עם החלטה להקליט את סיפור עליית משפחתה לארץ, כי היא היחידה שיכולה לספר אותו לדורות הבאים. היא דיברה גם על צוואה רוחנית לנכדיה והבינה שלא מאוחר לעמוד במשימות ההורות שהציבה לעצמה, גם אם תעשה זאת עם נכדיה.
גם בסוף החיים אנחנו עדיין חיים ויכולים לעשות דברים משמעותיים. אולי לתת אהבה, אולי לסלוח. אנשים נפתחים ומרגש אותי שאנחנו יכולים להכיר אותם ולפעמים את אומץ ליבם. הקשר בינינו הוא יקר ערך בשבילי".
לפעמים יש הפי אנד
בישראל פועלים כ־130 מלווים רוחניים מוסמכים, בבתי חולים, בתי אבות ומשרד הרווחה. מלבדם יש גם מלווים פרטיים. "הצורך הברור ביותר בעזרתנו הוא בסוף החיים", מדגיש שולץ.
"לא מעט מטופלים בסופו של דבר ימותו מהמחלה, אבל יש גם מקרים שמחים, למשל בפגייה, כשהורים נמנעים מלהיקשר אל תינוקם, שלא ברור אם ישרוד. מלווה רוחני יכול לעזור להתקרב וליצור הפי אנד, כי קרבת ההורים עשויה להיות קריטית".
ואיך אתה שומר על עצמך? עם מי אתה מתייעץ?
"כל מי שעושה עבודה שמפגישה אותו עם סבל מוכרח לקבל הדרכה אישית, וגם אני מוכרח להביא בפני מישהו התלבטויות מקצועיות ומקרים שאני מוצא את עצמי חושב עליהם הרבה. אנחנו מקיימים ישיבות צוות ויש לי שיחות קבועות עם מלווה רוחנית שמדריכה אותי.
"כשמישהו נפטר ואני נמצא שם איתו או עם בני משפחתו, זה מאוד עוצמתי. זה לא הזמן לשיחות עומק עם בני המשפחה, אלא רק להיות איתם. לפעמים אני מוצא את עצמי לאחר מכן יוצא לים ליד בית החולים, פשוט יושב שם קצת עד שאני מצליח להירגע ולאסוף את עצמי.
"הישיבה בטבע עוזרת לי, כשאני מפקיד את הדברים בידיים גדולות משלי. רק אז אני פנוי למקרה הבא. עם כל הלב הפתוח והרגישות, לפעמים גם אני מתחרט על מילה שנאמרה ואולי לא היתה במקומה. אבל כשנוצר אמון וקשר, אפשר גם להמשיך הלאה ממה שלא היה מספיק רגיש או מהזדמנות שלא נלקחה".
העובדה שאתה אדם דתי עוזרת לך כמלווה רוחני?
"האמונה והתפילות מחזקות אותי, בידיעה שאני יכול להתפלל אל השם עבור המטופלים, ולבקש ממנו שייתן את מה שהוא צריך לתת להם. אני גם סומך על האינסטינקטים ומקשיב טוב לקול הפנימי שלי.
"אם בהתחלה עבדתי הרבה עם הראש והשכל, זה השתנה כשלמדתי להקשיב לבטן, לנסות לקלוט מה המטופל אומר גם אם לא במילים, להבין את הסיטואציה ומה מכל זה כדאי לי לשקף ולומר. כשעובדים רק עם הראש האפשרויות מוגבלות מדי".