לא להאמין: דבי אדמוני זינר, תושבת העיר רעננה בת 38, שחלתה ב-ALS (ניוון שרירים) לאחר שחרורה מצה"ל בהיותה בת 19 וחצי, הוציאה ספר בישול - "לבשל מאהבה" - אותו כתבה אמצעות תוכנת מחשב עוקבת אחר האישונים בעיניה.
קראו גם >>>
מאז אובחנה במחלה דבי אדמוני זינר לא מוותרת ונאבקת, ובעיקר לא נותנת למחלה להגדיר אותה.
"הייתי נערה מאוד פעילה. ספורטאית מצטיינת. זכיתי באליפות טניס ברעננה לבנות גילי, כשהייתי בת 14. שיחקתי גם בנבחרת כדורגל וכדור-עף בחטיבה. בתיכון הייתי במגמת אמנות ולכל מקום הגעתי עם האופניים שלי. בצבא קראו לי מוגלי, כי טיפסתי על עצים והלכתי יחפה. תמיד עשיתי רעש וצחקתי צחוק מתגלגל.
"המחלה התחילה אצלי ביד שמאל ובשכמות. בהתחלה לא הצלחתי לפתוח פחיות ובקבוקים. הרגשתי מין חולשה כזאת. הייתי "קונדסונית" שנתלית עם הידיים על כל דבר, ופתאום גם את זה לא הצלחתי לעשות, כי איבדתי שיווי משקל ומעדתי הרבה, דבר שמאוד לא התאים לי. היה לי מאוד קשה לעלות מדרגות וחוויתי רעד בברכיים. רופא הבסיס טען שאלו כאבי שרירים, שיעברו תוך כמה חודשים, אבל הם לא עברו. מצבי הפיזי הלך והחמיר, ויחד איתו מצבי הנפשי: הפחדים, הדאגות והמחשבות.
לאחר בדיקות רבות, פנינו לפרופ' ויויאן דרורי, שלצערי אבחנה ב-2004 שאני חולה במחלה שנקראת ALS. לא היה לי מושג מה זה. מבחינה נפשית הייתי מוכת הלם. בדרך כלל כשמשתחררים מהצבא, מרגישים שכל העולם לרגלינו, חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים. לא חלמתי בסיוטים הכי גדולים שלי שאחלה במחלה חשוכת מרפא. המליצו לי ללכת לטיפול הילינג, ובהתחלה חשבתי שהכול שטויות ושאף אחד לא יכול לעזור לי, אבל טעיתי. בטיפול שארך שנתיים, המטפלת שלי שינתה לי את דפוס החשיבה ואת נקודת המבט לחיים.
"היא לימדה אותי להודות על הדברים הקטנים ביותר. היא לימדה אותי שכולנו שווים בפני האלוקים, וזה נתן לי כוח להבין שאני יכולה הכל. במקביל הוריי ניסו לעזור לי להירפא מהמחלה בעזרת רופאים סינים, דיקור ורבנים. עד ששמתי לזה סוף והחלטתי שאלו החיים שלי ושאני צריכה לבחור. לבחור בחיים. התוצאה היא אותה תוצאה לכולם. העניין הוא הדרך. בחרתי לא להיות קורבן, להילחם ולהתמודד עם הקושי.
"הבנתי שבכוח התודעה שלי והאמונה אני יכולה לעשות הכל! תודה לאל שהמוח לא נפגע במחלה הזאת, כי הוא הכוח המניע. הרעיונות, המחשבות, היצירתיות והרגשות, כל אלה דוחפים כל אדם קדימה בכל הכוח, וזה לא נפגע. אנחנו יכולים לעשות הכל, רק צריך להאמין בזה, לחלום את זה. ומוטיבציה לפעול".
המוטיבציה הזו הביאה אותה, להיות פעילה באופן שבנות גילה הבריאות יכולות רק לחלום, היא מרצה, עוזרת לזולת הקימה מיזם חברתי למען נוער בסיכון וכאמור, להוציא ספר "לבשל מאהבה" אותו השיקה בסוף השבוע: "לכל אחד מאיתנו יש חלום שמבקש להתגשם. אם זה לכתוב ספרים או להרצות. אני הגשמתי חלום נוסף, אני מרצה. להרצאה שלי קוראים "התשמע קולי!" לכל אחד מאיתנו יש סיפור חיים מרתק. תחלמו, אנשים, ותפעלו. אל תיתנו למחלה להגדיר אתכם".
ראש העירייה חיים ברוידא, שנכח בהקשה אמר:"כמה כוחות נפש נדרשים לצעירה, שבגיל 14 הייתה אלופת רעננה בטניס, להבין מהרופאים, כי נותרו לה רק עוד 5 שנים לחיות. מאז עברו הרבה מים... דבי יצאה למסע מאתגר. קראה וחקרה את המחלה. הגוף הלך ובגד. אך היא בחרה להתמקד בעוצמה שנותרה לה בחייה - כוח הנפש והמחשבה או כמילותיה, להתמקד ב"יש". במהלך המסע שלה, היא ובעלה חזרו בתשובה. דבי מוגבלת בכל איברי גופה וביכולת הדיבור. אך מבחינתה 'המחשבה היא שיוצרת את מציאות חיינו'.
"מזה 6 שנים, בזכות נפלאות הטכנולוגיה, היא מתקשרת עם הסביבה באמצעות מחשב - כתיבה מדברת. מתחת למסך מותקנת מצלמה העוקבת אחר האישונים בעינייה של דבי ויוצרות את האותיות. כך היא כותבת אות אות, שהופכות למילים המושמעות באמצעות רשמקול.
את בעלה עמיחי המטפל בה במסירות אין קץ, הכירה בגיל 14. מאז הם בלתי נפרדים. יחד הם הקימו מיזם חברתי, "מָסְעֵי" לקידום והעצמת נוער. הם מרצים על חשיבה חיובית, בניית דימוי עצמי בריא, קבלת השונה ומעורבות חברתית.
"אי אפשר שלא להתאהב בדבי. יש בה שילוב של יופי פנימי, שמבליט את היופי החיצוני. דבי היא השראה לכל אחת ואחד. היא ההוכחה שאין גבול למסוגלות האדם. בסוף השבוע פגשתי אותה באירוע השקה לספר בישול שכתבה - "לבשל מאהבה". כן, היא חיברה אות אות דרך האישונים שהפכו לספר. עמדתי דקות ארוכות ליד דבי והרגשתי שהיא זו שמעניקה את התקוה, והאמונה במסוגלות לכל הסובבים. אישה אחת, עוצמתית שכתבה לי כי 'הגוף הפיזי לא מגדיר אותנו כבני אדם, אלא כוח המחשבה'. והיא ממחישה זאת מידי יום ביומו. דבי אין עליך. את מופת לכל בן אנוש".
